"אחי, נראה לי עשיתי טעות רצינית".

"מסתאמרת?"

"עם שי."

"אני עדיין לא מבין"

"אני חושב שהיא לא בשבילי"

הוא צחק. "נפלת על הראש אחי? טוב שלא שבוע שעבר דיברת איתי על חתונה. מה עובר עליך? אתם כמעט 5 שנים יחד".

"אני יודע. אבל אני נשבע לך שאתמול הכרתי מישהי ששינתה לי את כל המחשבות"

"טוב אחי. היית שיכור."

"לא נו, תקשיב הייתה לנו שיחה של עשר דקות של מי את מי אתה ואני לא מבין איך לא נפגשנו עד עכשיו"

"מה זה איך לא נפגשתם?"

"יש בנינו כל כך הרבה דברים משותפים שזה מפחיד."

"לא הבנתי, איפה פגשת אותה ולמה דיברת איתה מלכתחילה??"

"היא מהלימודים. אתמול פעם ראשונה דיברנו שנינו פשוט. ביומולדת של אור, היא בת 21, מהמושב לידי,

אני כל החיים שלי בערך הייתי אצלה במושב מבלי שנפגשנו פעם אחת. בחייך, מה הסיכוי?"

"טוב לפני שאתה זורק קשר של נצח אולי תתאפס על עצמך? כולה ילדונת, אתה זוכר שאתה כבר בגיל מתקדם נכון??"

הוא עקץ אותי כאילו אני איזה בחור בן חמישים בגיל המעבר. התעצבנתי.

"עזוב אחי לא משנה אולי אתה צודק."

למרות שידעתי שהוא לא. אבל עם מי אפשר לדבר על הדברים האלה ברצינות? בטח כשיש לי חברה שאני באמת אוהב כל כך הרבה זמן.

אולי באמת אני סתם בלחץ מהרצינות יתר שנהפכה להיות איתי ועם שי מהרגע שהתחלנו להתקרב לתאריך שסוגר בנינו 5 שנים.

לא יודע. נמשיך הלאה, יהיה טוב.

הנה היום היא שוב באה עם שמלה. למה? היא בכוונה מנסה לסובב לכולם את הראש? זה הקטע שלה? 

מה עובר עלי? מי היא בכלל? למה היא מחרפנת לי את הראש?

ישבנו לדבר כל החבר'ה, כולם התחילו לזרוק הערות על השמלה האפורה שלה. והתחלתי להתעצבן. מה אני מקנא לה בכלל? 

היא לא שייכת לאף אחד - בטח לא לי. 

למרות שאם היא הייתה שלי כבר הייתי מלמד אותה לקח על הלבוש הזה. 

לא, רגע. מה אלה המחשבות האלה. אפילו לשי אני לא מקנא כל כך. מה נסגר?

דיברנו על ההתנהלות של כל אחד בזוגיות. היא צחקה עלי. 

"לא, אלון. אתה לא נורמאלי. חברה שלך לא נורמאלית שהיא איתך! מה זה הקנאות הזאת? מישהו צריך לחנך אותך. דחוף."

"את תחנכי אותי??"

"ברור! נראלך שהייתי מוותרת על ישיבה עם ידידים שלי בגללך?? בחיים לא. ואם אתה מקנא להם אז לך. זאת לא אשמתי. אני בטוח לא הייתי נותנת לך סיבה לקנא."

צחקתי "לגברים תמיד יש סיבה לקנא. חוצמזה שלך הייתי בטוח מקנא" פאק לא מאמין שאמרתי את זה!!

היא צחקה. מזל. "אל תדאג, לא הייתי נותנת לך סיבות."

ונכנסה לכיתה.

הדיבורים התיאורטיים האלה דפקו לי את המוח.

לגל הייתה יומולדת. במרפסת של הבית שלו. הרבה אלכוהול. הרבה.

היא הגיעה עם ג'ינס צמוד ועם חולצה עם מחשוף מדהים. רציתי למות. ושתיתי. הרבה.

ישבנו כולם עשינו הרבה צחוקים. הצחוק שלה ממכר ואי אפשר שלא להצטרף אליה. זה לא האלכוהול, זאת היא. 

התיישבתי לידה, כל הזמן, גם כשהלכה וחזרה. 

הדברים נהיו מעורפלים בשעה מסויימת. אני זוכר שלקחתי לה את היד ושמתי לה אותה על הברך שלי. מול כולם. למה?

אור צעק לי "אלון אל תשכח שיש לך חברה" שיחקתי אותה כאילו אני לא שומע אבל רציתי למות.

היא גם שמעה אני בטוח אבל היא לא הגיבה ככה. 

ליטל הסיעה אותנו הביתה.ישבתי איתה מאחורה. כמו אדיוט. כאילו ליטל הסופר שפויה לא תבין מה קורה.

לא הפסקתי ללטף אותה, היא הייתה די בראש. לא אמרה הרבה. צחקה אבל. הצחוק הממכר שלה.

הפנים שלנו היו ממש קרובות. היא חייכה אליי. אבל לא רכנה לעברי. היא יודעת שיש לי חברה.

היא יודעת כי הצהרתי על זה כעובדה ראשונה. מהפחד. 

 היא הורידה אותה קודם. מזל. 

הגעתי הביתה והתקשרתי אליה כדי להגיד לה שהגעתי. במקום לשלוח הודעה. איזה אדיוט. 

"אלון. אתה שיכור" היא אמרה וצחקה

"אני יודע." צחקתי ונזכרתי שאני בדירה שלי. כשחברה שלי מחכה לי במיטה.

"לילה טוב" אמרתי לה בחיוך עצוב"לילה טוב" החזירה

כל פעם שהיא עומדת לידי כשכולם מדברים בהפסקה אני מחפש סיבות לגעת בה - ביד, ברגל, בגב. 

זה כל כך לא בסדר, אבל למה?

יושבים בפאב, היא הביאה איתה מישהו. לא. לא. לא.

"אלון תכיר זה החבר הכי טוב שלי. דור" אנחת רווחה.

"היי מה עניינים? אלון." הצגתי את עצמי.

דליתי ממנו כמה סיפורים טובים עליה. בחור טוב הדור הזה. במיוחד שהוא בפרנד זון. מצד שני גם אני.

הצטלמנו כולם. לא הסמכתי לליטל להעלות את התמונה. 

היא החליפה מבטים איתה וליטל משכה בכתפיים בתנועה של מה אני אגיד לך.

היא ביקשה מדור רשות לנטוש אותו כדי לעבור לשבת לידי. 

הלב שלי זינק משמחה

היא התיישבה לידי וישר ראיתי כמה השמלת מיני שלה צמודה ומחמיאה. שמתי את היד על הברך שלה. היא לא התנגדה.

"אלוני, אפשר לשאול אותך משהו?"

"ברור, מה שתרצי" מהממת.

"למה אתה לא מעלה תמונות איתנו אף פעם? מה הבעיה?" נאנחתי. ידעתי שעדיף שלא אענה על זה. אבל אי אפשר לסרב לה.

"את צריכה להבין - אני בחור מאוד קנאי. לא אמרתי לך את זה סתם. אני לא מסכים לה להעלות תמונות כאלו. אז זה לא לגיטימי שאעלה כאלו בעצמי."

"וזה נשמע לך הגיוני?" היא שאלה בהפתעה

"כן." אמרתי ביובש

"אתה מסכים לי להגיד שנייה את דעתי?" 

"אני חושב שהיא ברורה אבל שוט."

"אני חושב שגבר קנאי זה גבר שיודע מה הוא מסוגל לעשות, אז הוא חושש מה הצד השני יעשה."

"כלומר?"

"אתה יודע מה אתה מסוגל לעשות, אז אתה מפחד שהיא תעשה את אותו הדבר. כי אם אתה מסוגל - גם היא."

שתקתי. "יכול להיות". לא יכלתי לשקר.

היא צודקת.

ראבק. קוראת אותי כמו ספר פתוח הילדונת הזאת.

אני מתרחק ממנה. נשבע.

אז בנתיים המשכתי לשלוח ידיים לבנות אחרות בכיתה. כולם חסמו אותי. הכל הגיע אליה.

אני יודע, כי היא הסתכלה עליי במבט כזה. 

נו תביני לבד.

נהייתי נואש.

"את צריכה להבין. אני לא התכוונתי. אני פשוט ממש מבולבל בקשר הזה. זה מחלחל לי כשאני שיכור"

אמרתי לנעה, שלילה לפני ניסיתי לנשק אותה והיא עצרה אותי.

המסר הגיע אליה. ראיתי.

היא לא התנהגה כאילו משהו השתנה.

אבל היא עדיין מחייכת אליי בצורה ששמורה רק לי.

ושי? לא יודע מה יהיה. 

קשה לוותר על מישהי כזאת שסולחת על הכל. קשה.

היא לא תסלח לי על הכל. אני יודע. 

אולי בעצם היא לא תיתן לי צ'אנס. 

קילקלתי לעצמי?