אני חושבת שהרגע הכי עצוב בלהיפגע, זה לדעת שבאיזשהו מקום קטן - זאת אשמתך. 

זאת אשמתך שחשבת שמשהו יכול להשתנות בעולם הזה. 

זאת אשמתך שחשבת שאפשר לקלף קצת מהקליפות שלך. 

זאת אשמתך שהאמנת שאנשים משתנים. 

זאת אשמתך שבטחת - גם כשידעת שאסור. 

זאת אשמתך שלא ראית את זה אפילו שזה תמיד היה שם, ברמזים קטנים. 

הרי איך הפתגם הידוע הולך? 

Fool me once - shame on you. 

Fool me twice - shame on me. 

אולי הכי כואב זה באמת הלדעת שציפית. שציפית ליותר. 

או אולי שיותר כואב שהציפייה שלך היא מציאותית - ופשוט יש אנשים כאלה בעולם. 

אנשים שיודעים להיות לצידך רק שאת נכשלת כשהם מצליחים, 

אבל לא יודעים להיות שם כשאת מצליחה והם מפסידים. 

שמחליטים שברגע שאת מצליחה והם לא - את כבר לא אחת מהם. 

את משם. מהלמעלה. את לא שייכת. 

אפילו שמעולם לא שייכת את עצמך לשם. 

שאת לא שמחה מההצלחה שלך אלא מבואסת מהכישלון שלהם. 

אפילו שחשבת שחברות זה מעבר לציונים והצלחות. 

אפילו שנתת מעצמך תמיד גם כשלא קיבלת חזרה. 

לפעמים אסור לסטות ממסקנות החוכמת רחוב, 

לפעמים פשוט צריך לקבל את העובדה שדברים לא משתנים. 

אנשים לא משתנים. 

בנות לא משתנות.