זה מה שהיא אמרה. 

היא אמרה שאני הופכת את העור שלי.

זה נשאר לי מהדהד בראש כי יש בזה משהו.

אומרים שמערכות יחסים זה בעיקר פשרות - עוברים ממצב של אינדיוודואל למצב של זוג. 

וזה אומר שעוברים ממצב של אגו ודאגה לאינטרסים שלי, למצב של הבנה, קבלה וויתור.

כל קשר שהיה לי - קצר או ארוך ככל שהיה, שמתי לי למשימה ללמוד מהטעויות שהיו לי בו.

אם זה לא לתת לרגשות שלי לעוור אותי

אם זה לא לתת לאגו שלי לעצור אותי

אם זה לא לתת לסביבה שלי לדחוף אותי אבל לשמוע את הדעה שלה

ואם זה ללמוד להתפשר, להקשיב.

אבל במערכות יחסים הכל גם עניין של איזון.

הרי הפשרות צריכות להגיע משני הצדדים - ולא מצד אחד. 

וההבנה צריכה להגיע גם מהצד שדורש אותה - לא כך?

אז איפה נקודת האיזון?

אני מרגישה שכבר עברתי אותה.

ניסיתי להבין, באמת. ניסיתי לתת מעצמי, ניסיתי להפסיק את בניית החומה הבלתי פוסקת.

אבל די. אני חושבת שהגיע הזמן שאוריד את הרגל. 

אני חושבת שנמאס.

אני צריכה זמן משל עצמי. 

אני מעדיפה לבד מאשר חצי לבד.