האמת שלפני שאני אתחיל לכתוב אני חייבת לציין שזה מצחיק אותי שאני כותבת כאן רק כשאני מרגישה שאין לי לאן לפרוק.
שזה די מוזר שלזה המקום הזה נהפך - למקום מחשבות בו אני מדברת עם עצמי בערך.
כי האמת שאני רוצה דווקא עכשיו לדבר על זה עם עוד מישהו אבל אני לא יודעת עם מי, או יותר נכון לא מרגישה שיש לי כל כך למי לפנות.
אז הכל התחיל והיה הכל ורוד, אפילו ורוד מידי.
יכול להיות שבגלל שתהיתי למה טוב כל כך בעצם דפקתי את זה.
כי היינו אפילו לא שלושה שבועות ביחד וכבר הלכי לארוחת ערב בשישי אצל המשפחה.
ואמרתי לו את זה אפילו.
שבהשוואה אליי, זה מוזר. המהירות שהדברים מתקדמים, זה מוזר.
לא יודעת, אולי פתחתי פה.
ואז זה הגיע, הפיצוץ המיוחל שחיכיתי לו. הרגע שבו היחסים עומדים למבחן.
אני לא יודעת אם שרדנו אותו.
נפגעתי בתכלס. התמודדתי עם תחושות שעבר הרבה מאוד זמן מאז שהרגשתי אותם.
נפגעתי באמת.
ומאז התחילה הבעיה, כי דיברנו כביכול על הדברים (למרות שזה הרגיש שאני דיברתי והוא לא אמר יותר מידי).
וסלחנו, והמשכנו הלאה. אבל, האמנם?
המשכנו הלאה?
אני מרגישה שנפגעתי ושמתי חומה בגובה של 3 מטר. ואני מרגישה שזה ככה גם מהכיוון שלו.
אבל אולי זה בגלל שאני שמתי חומה? אז זה מרגיש ככה?
אולי אצלו הכל אותו דבר? ורק אני מרגישה שהכל נשאר חסר חיים?
אני תוהה אם אני רוצה לרדת. אם אני רוצה לעצור את הרכבת הרים הזאת ולהגיד שלא מתאים לי.
אני תוהה אם אני חושבת ככה כי נפגעתי ואני מפחדת או בגלל שבאמת זה לא מה שאני צריכה.
יש לי מן מועקה כזאת על הלב שלא עוברת. פשוט לא עוברת.
ומהצד הכל יפה ו-ורוד.
ומהצד אנחנו מצולמים צוחקים יחד, והולכים לאירועים יחד, ונפגשים.
אבל בחדר, כשאנחנו הולכים לישון אני תוהה אם הוא באמת רוצה לישון לידי.
אני תוהה אם הוא רוצה אותי, אם הוא צריך אותי בכלל.
אני תוהה אם אני בכלל יכולה לחשוב מחשבות כאלו אחרי זמן כל כך קצר.
אני מרגישה שמשהו השתנה ואני תוהה אם זה הוא או אני.
אני תוהה אם טוב לי בכלל.
אני תוהה אם טוב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Y.S:)