"הלו, את איתי?"

"האמת היא שלא."

הכנות שלך שברה את גב הגמל, ריסקה אותו. את לא היית רוצה שאחרים יהיו כנים איתך בצורה כזאת.

"סתם נו, ברור שאני איתך"

אין דרך טובה יותר לצאת מזה.

ואז אני שוב צוללת, הפעם אני משתדלת להראות קצת יותר קשובה ולהנהן בראשי לאות הסכמה או הבנה.

אני בעומק של כ100 קילומטרים מתחת למחשבות שלי. איזה עולם קסום. צמרמורת חלומית.

אני אוהבת לשקוע במחשבות, שם אני מגשימה את עצמי בצורה הטובה ביותר.

אני מרגישה שאני רוצה לעצום את עיניי, אוייש נו למה היא למולי?!?!

"אז אמרתי לו שאני לא מסכימה עם זה"

"צודקת"

השיר האהוב עליי מתנגן, אני אפילו לא מכירה אותו. הוא לא באמת קיים.

אני מזיזה את הראש מצד לצד, מנסה שלא להבליט התנהגות מוזרה.

יש אור נעים כזה, לא צהצהב מידי אבל הוא לא בדיוק לבן.

השרירים ברגליים רפויים כבר לגמרי, אני מתחילה להרגיש את עצמות הכיסא. וואו, כמה שאני אוהבת לשקוע במחשבות!

הדשא שם כלכך ירוק, מזמין לשבת. אני משנה את תנוחתי על הכיסא. מתקמטת.

אני מצלמת עם עיניי כדי לזכור, במידה והיא תקטע את חוט המחשבה שלי.

אוי אני מקווה שזה לא יקרה, אני במקום כלכך טוב עכשיו, רק שלא תהרוס.

השמש מחממת את עורי, הוא כבר מוכן, השערות הקטנות נשרפות.

אוי אלוהים,  בבקשה אל תעיר אותי מהחלום הזה.

כבר חם לי, אבל אני מתעטפת כדי שלא יברח החום החוצה.

התכשיטים שעל ידיי נוצצים, יוצרים תחושה של רוגע, יוצרים רגש באוויר.

"במקומי היית עושה את אותו הדבר"

"נכון, את צודקת לגמרי"

אני עוד שם, אל תדאגו, זה טוב מידי.

אני מחייכת, התלתלים שלי פתאום התכווצו, הם קופצים מעט.

אני כלכך יפה עכשיו, איך זה שכולם מפספסים את זה? איך זה שזה לא באמת קיים?

אני מסתובבת בערך 10 סיבובים ואז כבר יש לי סחרחורת, אני עוצרת

מתפרצת בצחוק קולני, השמיים פתוחים ואני כמעט בטוחה שאין עננים.

אני נופלת על הדשא ומתנשפת ארוכות.

"נזמין חשבון?"

"בטח בטח"

היא הצליחה.