נראה כאילו שאת מספרת הכל
לא מחסירה שום פרט.....
יש את זה ואת זה ואת זה, הכל הכל, כאילו שאת סופרת עם האצבעות ומנסה לוודא שלא פספסת כלום
ואז הכל הופך לצחוק כי אם יש לך כל כך הרבה מה את צריכה עוד?
אבל שכחת להגיד שאת חושבת גם על זה.... בשיא הרצינות
וחשבת שהזמן יעשה את שלו כי היה בזה משהו משכיח
אבל שנייה לפני שהכל באמת חזר לשגרה, הכל חזר... ולפעמים אי אפשר להתכחש לרגש.
חזרה לבצפר
י"א
מערכת מטורפת, מועצת תלמידים, עצבים על מורים - כבר מעכשיו, הבנה שהשנה הזאת הולכת להיות קשה גם אם נרצה וגם אם לא..... כי אנחנו בכל התוכניות החדשות או שקר כלשהו אחר.
הרצון הזה והמוטיבציה לחזור ממש יום לפני שחזרנו לבצפר היו משהו שלא יכלתי להתכחש לו
היה משהו מאד מאד חיובי באותו "יום שלפני" - המון בשורות טובות, המון שיחות עידוד, נכונות של כולם לתמוך בי בכל מה שאני צריכה כרגע אם זה ללכת להשלים קניות של דברים לבצפר או לתת לי לישון וכו'
עד שבשלב מסויים כשבת דודה שלי הקטנה הראתה לי את הדברים שלה של כיתה א' פשוט פרצתי בבכי כי קלטתי מה הולך פה בעצם
ואפשר להבין אותי
אני שאוהבת שגרה, שצריכה את מי שיסדר לה את השעות ויכתיב לה את התעסוקה
אחרי שלא היה לי חופש וקרעתי את התחת עם הסטוריה - ובכל זאת הצלחתי לסדר לעצמי את החופש ככה שאת השבועיים האחרונים ניצלתי עד תום והגעתי לבצפר בהרגשה של "אוקי, היה לי חופש, יאללה חוזרים"
וכמו תמיד ההבטחות ש"השנה אני לומדת, ואני אהיה מסודרת", שטויות כאלה...... עם היום הראשון שנשארתי בבצפר עד 4 הכל נעלם.
מפחיד, לא רוצה להשתעבד יותר מדי... חשוב לשמור על סוג מסויים של.. חיים, לא?
אני לא אמשיך לכתוב פה על כל הבולשיט של "התחלתי מחדש, עברתי שינויים" וכל שאר הזיבולי שכל...
אני הרי, ועוד אנשים שצריכים לדעת, יודעים שיש אנשים שאני לא בקשר איתם, שיש אנשים שחזרתי לקשר איתם
שהכרתי אנשים חדשים, שהכרתי רגשות שלא ידעתי שקיימים בי בכלל, ושהשתניתי בעיקר.
אני השתניתי, אתם השתניתם, כל אחד ומה שטוב לו... לא?
הייתי מצפה לבגרות, לסוג של הבנה... אבל דיי, אני סיימתי להפגע...... יש גבול לנאיביות. גם אצלי
אז אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט ששבוע שלם אני מנסה להוציא לאור וכל פעם משהו אחר מפריע לי
אני מאחלת לכולם שנה באמת מוצלחת
ו..... לחיי החלטות נכונות (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מור.....