אני רוצה לדבר קצת על מוסיקה פופולרית כשִירה. לא כערך אמנותי, אלא כמבנה מילולי שמדבר אל רגשותיו של המאזין.
אני רוצה להדגיש את מה שאני רוצה להגיד באמצעות מיקה. אני יודעת שככל הנראה רוב קוראיי נטשו אותי אחרי הפוסט הקודם, ושלושת הנותרים כנראה ינטשו אותי עכשיו, אבל אני תמיד יכולה לשים תמונות עירום של מישהו חתיך והם יחזרו על ארבע...
כמו שכבר סיפרתי, מיקה היה ילד רגיש, בלתי מובן ומה שאחשלי מכנה "ילד כאפות", ואני חשה שרבים מהבלוגרים יצליחו להזדהות עם ילד כזה (פעם מצאנו מין מתאם סטטיסטי כזה של בלוגרים עם אישיוז בילדות ובגיל ההתבגרות [וחיבה לחתולים, אבל זה לא קשור]), שיש לו עולם פנימי עשיר, מופרד מהסביבה החיצונית, אף אחד לא מכיר אותו באמת, ואפעס גם לא בטוח שהוא רוצה לשתף אותם.
הילדים האלה בדרך כלל גדלים, מגלים לרווחתם שהחיים זה לא בית ספר, ואם יש להם מזל – גם הופכים את הכישרון והאינטליגנציה שלהם למשהו ששווה לכתוב עליו הביתה. לאבריל לווין יש שיר על נערה שהחנון עם הסקייטבורד שאוהב אותה, לא מספיק טוב בשבילה, אבל כשהם מתבגרים, הוא הופך לסופר סטאר והיא... למישהי שאוכלת את עצמה.
בדיסק הראשון שלו מיקה בעיקר פרש את ילדותו. אני מרגישה המון אמפטיה למישהו שמנסה לזגזג בין שונותו כאינדיבידואל לבין דרישות החברה ממנו שמתנה (מלשון תנאי) אהבה וקבלה בהצטרפות לעדר. ומה הכי מתאים מאשר לכתוב שיר על שונות?
בשיר "גרייס קלי" מיקה אומר: "אני יכול להיות כחול, אני יכול להיות חום, אני יכול להיות בצבע ארגמן-שמיים, אני יכול להיות פוגעני, אני יכול להיות סגול, אני יכול להיות כל דבר שתרצי", אבל לבסוף הוא מגיע לתובנה (כנראה אחרי הרבה שנים קשות של רכבת הרים רגשית), ש:"את רק רוצה מה שמישהו אחר אומר שאת צריכה לרצות".
הדיסק החדש שלו הוא מין "המשך" עלילתי ובו הילד גדל לנער שמתמודד עם אותן בעיות and then some.
בשיר I See You הוא מצליח לצייר מצב מוכר לרבים שבו הוא מביט על מישהו שמוצא חן בעיניו אבל מפחד לגשת ולהתוודות פן יידחה. למעשה, הביטחון והערך העצמיים שלו מכתיבים לו תרחיש ודאי של דחייה ולכן הוא מעדיף לשבת ולהתבונן במושא אהבתו.
אותו אובייקט בקצה החדר אינו מודע לקיומו ואינו מכיר אותו, אבל הוא לא יכול לקחת ממנו את האפשרות להסתכל עליו. זה שלו.
ב- Touches You הוא אומר: "אני רוצה להיות אחיך, רוצה להיות גם אביך... רוצה להיות אחותך, רוצה להיות גם אמך, אני רוצה להיות כל מה שנוגע בך", ומצליח להדהד בלבה של מישהי כמוני שבתיאוריה אמורה להיות בוגרת ורצינית ולנהל חיים יצרניים ומועילים, אבל בפועל אוחזת במנטליות ובבגרות נפשית של בת 16. בכל הפעמים שהבעתי רצון לצחצח נעליים של שחקן/זמר שאני אוהבת או להיות אחראית על הניקוי היבש שלו או לדאוג לו ללאטה בטמפרטורה הנכונה? אז זה...
ספציפית לגבי מיקה, הוא אף פעם לא הסכים לדבר על החיים הפרטיים שלו. מצד אחד, הוא חושף את נשמתו בשיריו (אם מגרפים את כל הנצנצים, התזמור המהוקצע וזמרות הליווי), אבל מצד שני, הוא מוכר מוסיקה, לא את קורות חייו לכל המרבה במחיר.
רק פעם אחת, באיזה ראיון, בצורה לא אופיינית לו, הוא צוטט כשהוא אומר שהוא לא מגביל את עצמו לגבי את מי הוא מכניס למיטה שלו, ובזה בעצם הגדיר את עצמו כביסקסואל. נראה לי שלא סתם הוא כתב שיר כמו "בילי בראון" (מאלבום הבכורה) שבו הוא מספר סיפור על בחור עם אישה, 2.5 ילדים וכלב, שלפתע מתאהב בגבר ומבלה עמו שעות רבות במסווה של סגידה לאלוהים.
ונדמה לי שגם השיר Toy Boy מהדיסק החדש הוא לא סתם על בובת ילד שננטש לאחר שהילד "שלו" מתבגר, אלא בעצם על בּוּבּ שנזרק אל תיבה כשהוא עקור עיניים כי האמא של בעליו הצעירים (המתוארת כמכשפה הרעה ביותר בעולם) מחליטה שזה לא לעניין ואולי כדאי שיישן מעכשיו עם בובת ברבי.
שינוי נושא קל. אני מאוד אוהבת לשמוע איך נולדים שירים. עכשיו למשל יש תוכנית כמעט-יומית בגלגלצ לקראת מצעד שירי העשור. כשאני שומעת גלגלצ (ורדיו בגלל), תמיד אני מקבלת את הרושם שאני לא מכירה שירים כשמזכירים את שמם נגיד בכתבות בעיתון או בשיחות וכו'. זה בגלל שאני לא מקשרת בין שיר מוכר לבין שמו והזמר/ת/להקה ששרים אותו. מהתוכנית הזו, שנקראת "פלשבק", אני נהנית במיוחד. מגיש אותה עומרי רונן שגם מגיש את המצעד השבועי "אחד אחד" ולפני כל שיר הוא מספר כמה פרטי טריוויה על השיר, המבצע, האלבום וכו'.
כך גיליתי למשל ש-Closer של ה"קינגס אוף לאון" מדבר על ערפד חולה אהבה ("2,000 שנה של מרדף גובים את מחירן") וש- Chasing Pavements של אדל נולד לאחר שהיא והאקס שלה ישבו בבית קפה והיא קיוותה שהם יוכלו לחזור אחד לשני, והיה להם ויכוח והיא יצאה בסערה מבית הקפה וקיוותה שהוא יבוא אחריה, אבל הוא לא בא.
מיקה, אגב, סיפר סיפור מתוק להפליא על השיר Blue Eyes. הוא דמיין שמישהי מאבדת את לבה – מילולית – ברכבת התחתית של לונדון והיא הולכת למדור "אבדות ומציאות" ומאוד מתבלבלת כי יש שם שורות על שורות ומדפים על מדפים בקומות, של כל מיני דברים, כמו למשל שיניים תותבות שהלכו לאיבוד.
את הלחן הוא כתב כי הוא דמיין את אמלי יושבת ברכבת התחתית וחולמת, יצר מזה מנגינה והכניס ברקע את השקשוקים והתנועות הקצובות של הרכבת.
לסיום, אני רק רוצה לעדכן שביום ראשון miss kitty fantastico הבלוג כבר בן 4. אפשר לשלוח צ'קים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: