miss kitty fantastico

קוני וויליס היא אחת הסופרות האהובות עלי ביותר. היא נראית כמו סבתא חביבה אבל הכתיבה שלה היא הומוריסטית וחדה. למרות שהיא זכתה בעשרה פרסי הוגו (הפרס "הגבוה" ביותר למד"ב) ובשישה פרסי נבולה, ולמרות שספריה מוגדרים בתחום המד"ב, הז'אנר הזה אצלה הוא רק כלי ותירוץ לנושאים אחרים בתחומים של היסטוריה, פסיכולוגיה ופיזיקה (לא להיבהל, הכול בצורה נגישה וכתובה בכישרון עילי).

התקופה ההיסטורית החביבה עליה היא תקופת הבליץ – תקופת מלחמת העולם השנייה בלונדון המופצצת על ידי הגרמנים.

ויליס חיה בקולורדו, ארה"ב, והרבה מהסיפורים שלה מתרחשים שם.

תרגום של הפרק הראשון של All Seated on the Ground

תמיד אמרתי שאם וכאשר ינחתו פה חייזרים, זו תהיה אכזבה. כלומר, אחרי "מלחמת העולמות",  "מפגשים מהסוג השלישי" ו-"E.T", לא יתכן שהם יוכלו לעמוד בתדמית שהציבור יצר עבורם, ככל שתהיה – טובה או רעה.

אמרתי גם שהם לא יידמו כלל לחייזרים שבסרטים, ושהם לא יבואו א) להרוג אותנו; ב) לכבוש את הכוכב שלנו ולשעבד אותנו; ג) להציל אותנו מעצמנו א-לה "כשהעולם עמד מלכת"; או ד) לקיים יחסי מין עם ארצנית. זאת אומרת, אני מבינה שקשה למצוא מישהו נחמד, אבל האם חייזרים באמת יעברו אלפי שנות אור רק כדי למצוא בן/בת זוג? וחוץ מזה, יש אותה סבירות שהם יימשכו לחזירי יבלות. או לגאמנון מצוי (יוקה, שיח רב שנתי, ירוק עד, הנפוץ בגנים ציבוריים או ביתיים כצמח תוחם, משמש גם בתעשיית הקוסמטיקה כמרכיב בייצור שמפו, חלב פנים וסבון, וכחומר גלם לייצור שקי יוטה – ק"פ). או למזגנים.

תמיד גם חשבתי ש-א' ו-ב' אינם סבירים מכיוון שטיפוסי פולשים/אימפריאליסטיים יהיו כנראה עסוקים מדי בפלישה לשכנותיהם ובהגנה מפני טיפוסי פולשים אחרים, מכדי שיהיה להם זמן להתעסק עם מקום שכוח אל כמו כדור הארץ. ולגבי ג', אני נזהרת מאנשים או חייזרים שאומרים שהם באו להציל אותנו, כמו האב תרשר. ונראה לי שחייזרים המסוגלים לבנות חלליות שמסוגלות לעבור כל אותן שנות אור, חיים בתרבויות מורכבות ולכן בעלי מניעים יותר מורכבים להגיע לכאן מאשר סתם לשרוף את וושינגטון לאפר או להתקשר הביתה.

מה שמעולם לא עלה בראשי היה שחייזרים אכן יגיעו ובכל זאת לא נדע מהם המניעים האלה אחרי תשעה חודשים של דיבור אליהם.

עכשיו, אני לא מדברת על הגעה כזו שבה עב"ם מסתער על דרום-מערב ארצות הברית באמצע שום מקום, מטיל מום בכמה פרות, יוצר מעגל תבואה אחד או שניים, חוטף אדם שנשמע מאוד לא אמין ולא אינטליגנטי, מחטט בו במקומות מביכים וממריא שוב. מעולם לא האמנתי שהחייזרים יעשו זאת, והם אכן לא עשו, למרות שהם אכן נחתו בדרום-מערב ארצות הברית. בערך.

הם הנחיתו את החללית שלהם בדנוור, באמצע הקמפוס של אוניברסיטת דנוור, וצעדו... - טוב, בעצם "צעדו" היא המילה הלא נכונה. השיטה של האלטאיירי לתנועה היא איפה שהוא בין גלישה לעיכוס - היישר אל דלת הכניסה של הבניין הראשי של האוניברסיטה בסגנון "קחו אותי אל מנהיגכם".

וזה הכול. הם (היו שישה מהם) לא אמרו: " קחו אותי אל מנהיגכם!", או "צעד קטן לחייזר, צעד גדול לחייזרות", או אפילו "ארצנים, תנו לנו את הנקבות שלכם". או את הפלנטה שלכם. הם פשוט עמדו שם.

ועמדו שם. ניידות משטרה הקיפו אותם כשאורותיהן מהבהבים. צוותי חדשות טלוויזיה ועיתונאים תחבו מצלמות בפניהם. מטוסי אף-16 נהמו מעל ראשיהם, מצלמים תמונות של החללית שלהם ומנסים לקבוע האם א) יש לה שדה אנרגיה; או ב) נשק; ו-ג) האם הם יכולים להפציץ אותה (הם לא יכלו). חצי מתושבי העיר ברחו להרים באימה, יוצרים פקקי תנועה עצומים על ה-70I, והחצי השני נסעו ליד הקמפוס כדי לראות מה קורה שם, כשהם יוצרים פקקי תנועה עצומים באוונס (כביש הקרוי ע"ש הר – ק"פ).

החייזרים - שעתה כבר נקראו "האלטאיירי" כי פרופסור לאסטרונומיה באוניברסיטה הכריז שהם מהכוכב "אלטייר" מהקונסטלציה "אקילה" (הם לא היו משם) - לא הגיבו לשום דבר מזה, מה שכנראה שכנע את נשיא האוניברסיטה שהם אינם מתכוונים לפוצץ את המקום בסגנון "היום השלישי". הוא יצא ובירך אותם לבואם לכדור הארץ ולאוניברסיטה.

הם המשיכו לעמוד שם. ראש העיר בא וקיבל את פניהם לכבוד הגעתם לכדור הארץ ולדנוור. המושל בא וקיבל את פניהם לבוד הגעתם לכדור הארץ ולקולורדו, כשהוא מבטיח לכולם שבטוח לבקר במדינה ורומז שהאלטאיירי הם האחרונים בשורה ארוכה של תיירים שבאו מכל קצוות הארץ לראות את הרי הרוקי המדהימים, למרות שזה לא היה סביר משום שהאלטאיירי עמדו עם הפנים לכיוון השני, והם לא הסתובבו גם כשהמושל עבר לידם כדי להצביע על פסגת פייק (פסגת הר בשורה הראשונה של הרי הרוקי הקרויה על שם מגלה הארצות זבולון פייק – ק"פ). הם רק עמדו שם, עם פניהם לכיוון הבניין המרכזי של האוניברסיטה.

הם המשיכו לעמוד שם במשך שלושת השבועות הבאים, על אף סדרה בלתי נגמרת של נאומי קבלת פנים שנשאו מדענים, נציגים רשמיים של משרד החוץ, נכבדים זרים ומנהיגים דתיים ועסקיים, ושלל מזגי אוויר, כולל סערת שלגים בסוף אפריל שעקרה ענפים וכבלי חשמל. אילולא ההבעה על פניהם, הכול היו נוטים לחשוב שהאלטאיירי הם צמחים.

אני חשבתי: 'אלוהים אדירים, זו הדודה ג'ודית'.

למעשה היא היתה דודתו של אבי, והיא נהגה להגיע בערך פעם בחודש, לובשת חליפה, כובע וכפפות לבנות, לשבת על קצה כיסא ולנעוץ בנו מבט חודר, שגרם לאמי לאמוק של ניקיונות ואפייה בכל פעם שנודע לה שדודה ג'ודית עומדת לבוא. לא שדודה ג'ודית ביקרה את אמא על תחזוקת הבית שלה או על העוגות. היא לא. היא אפילו לא עשתה פרצוף כשלגמה מהקפה שאמא הגישה לה או העבירה אצבע עטויה בכפפה על לזבז האח בחיפוש אחר אבק. היא לא היתה צריכה לעשות את כל אלו. כשהיא ישבה שם, שותקת כמו אבן, בעוד אמי מנסה ליצור שיחה, כל התנהגותה הצביעה על מורת רוח. זה היה ברור כשמש ממבטה שהיא חשבה שאנחנו מרושלים, לא מחונכים, בורים ואפילו לא ראויים לבוז.

מאחר שהיא מעולם לא אמרה מה לא מוצא חן בעיניה (חוץ מהערת אגב: "ילדים המחונכים כיאות אינם מדברים אם לא פנו אליהם"), אמי צחצחה בטירוף כלי כסף, אפתה פטיפורים, נאבקה באחותי טרייסי ובי שנעמלן סרפנים ונצחצח נעלי לכה וציוותה עלינו להודות בנימוס לדודה ג'ודית על מתנת יום ההולדת שקיבלנו (כרטיס ברכה עם שטר של דולר בתוכו), ושפשפה ואיבקה למוות כל סנטימטר מהבית. היא אפילו עיצבה מחדש את כל חדר המגורים, אבל שום דבר לא עזר. דודה ג'ודית עדיין הקרינה זלזול.

זה היה שובר אפילו את האדם החזק ביותר. אמי לעתים קרובות נאלצה לשכב עם מטלית קרה על מצחה אחרי ביקור של דודה ג'ודית, ולאלטאיירי היתה השפעה דומה על הנכבדים והמדענים והפוליטיקאים שבאו לפגוש אותם. אחרי הפעם הראשונה, המושל סירב לפגוש בהם שוב, והנשיא שהסקרים שלו כבר היו נמוכים ולא יכול היה להרשות לעצמו תמונות נוספות של אזרחים מרוגזים, סירב לפגוש בהם מלכתחילה.

במקום זאת, הוא מינה ועדה דו-מפלגתית שהורכבה מנציגים מהפנטגון, משרד החוץ, משרד הפנים, המשרד לביטחון פנים, בית הנבחרים, הסנאט ופמ"א (הסוכנות הפדראלית לניהול מצבי חירום – ק"פ), כדי ללמוד אותם ולמצוא דרך לתקשר איתם, ואז, אחרי שזה נכשל - ועדה שנייה שהורכבה מכל מי שהצליחו לגייס ושהיה לו כל דבר הדומה לתיאוריה על האלטאיירי או כיצד מתקשרים איתם. ופה אני נכנסת לתמונה. כתבתי סדרה של טורים לעיתון על חייזרים גם לפני וגם אחרי בואם של האלטאיירי (כתבתי גם טורים על תיירים, נסיעה תוך כדי דיבור בטלפון נייד, התנועה על ה-70I, הקושי למצוא בני זוג נחמדים ועל דודתי ג'ודית).

גויסתי בשלהי נובמבר להחליף את אחד ממומחי הלשון שפרש על מנת "לבלות יותר זמן עם אשתו ומשפחתו". נבחרתי על ידי יו"ר הוועדה, ד"ר מורטמן (שבבירור לא קלט שהטורים שלי אמורים להיות הומוריסטיים), אבל זה לא היה משנה, מכיוון שלא היתה לו כוונה להקשיב לי, או למישהו אחר בוועדה, שבשלב זה הורכבה משלושה לשונאים, שני אנתרופולוגים, קוסמולוג, מטאורולוג, בוטנאי (במקרה שהם צמחים אחרי הכול), מומחים להתנהגות של יונקים עליונים, ציפורים וחרקים (במקרה שהם אחד מהמינים לעיל), מומחה לתרבות מצרים (במקרה שיסתבר שהם בנו את הפירמידות), פסיכולוג חיות, קולונל בחיל האוויר, עורך דין צבאי, מומחה במנהגים נוכריים, מומחה בתקשורת בלתי מילולית, מומחה נשק, ד"ר מורטמן (שככל שיכולתי לראות, לא היה מומחה לשום דבר), ובגלל קרבתנו לקולורדו ספרינגס (עיר שקרויה בהומור "הוותיקן של האוונגליסטים" – ק"פ), ראש כנסיית "דרך אחת אמיתית", האב תרשר, שהיה משוכנע שהאלטאיירי היו מבשרי יום הדין. "ישנה סיבה שאלוהים שלח אותם לכאן", הוא אמר. רציתי לשאול אותו למה, אם כך, הם לא נחתו בקולורדו ספרינגס עצמה, אבל גם הוא לא היה מהמקשיבים.

ההתקדמות היחידה שהאנשים האלה וקודמיהם לתפקיד השיגו בזמן שהצטרפתי לוועדה, היתה לגרום לאלטאיירי ללכת אחריהם למקומות שונים כמו להיכנס למעבדות שונות שהוקמו בבניין המרכזי של האוניברסיטה על מנת לחקור אותם, למרות שכאשר צפיתי בקלטות הווידיאו, בכלל לא היה ברור אם הם מגיבים למשהו שהוועדה אמרה או עשתה. נראה לי כאילו ההליכה אחרי ד"ר מורטמן והאחרים היתה הרעיון שלהם, במיוחד מכיוון שבתשע בכל ערב, הם פנו וגלשו/עיכסו חזרה החוצה ונעלמו בתוך הספינה שלהם.

בפעם הראשונה שהם עשו זאת, כולם נבהלו וחשבו שהם עוזבים. "החייזרים עוזבים. האם נמאס להם?" קראה הכותרת הראשית בחדשות הערב, מסקנה שלתחושתי נבעה מהשפעתם על אנשים יותר מאשר איזו שהיא הוכחה מוצקה. כלומר, אולי הם הלכו הביתה לראות את ג'ון סטיוארט ב"דיילי שואו"? אבל אחרי שהם צצו מחדש בבוקר שלמחרת, התיאוריה אמרה שזו היתה ההוכחה שישנו מין תאריך יעד שאם לא נצליח לתקשר איתם בתוך פרק זמן מסוים, כדור הארץ יהפוך לאפר. דודה ג'ודית תמיד גרמה לי להרגיש בדיוק אותו דבר, שאם לא אעמוד בציפיותיה, הלך עלי.

אבל אף פעם באמת לא עמדתי בציפיות ושום דבר מיוחד לא קרה לי, חוץ מהעובדה שהיא הפסיקה לשלוח לי כרטיסי ברכה ליום ההולדת עם שטר של דולר בתוכם, וחשבתי שאם האלטאיירי לא השמידו אותנו אחרי כמה שיחות עם האב תרשר (הוא היה קורא להם באופן קבוע מכתבי הקודש ומנסה להחזיר אותם בתשובה), הם לעולם לא יעשו זאת.

אבל זה גם לא נראה כאילו הם עומדים לספר לנו מה הם עושים כאן. הוועדה ניסתה לדבר איתם כמעט בכל שפה, כולל פרסית, שפת הקוד של שבט הנאבאחו וסלנג קוקני. הם השמיעו להם מוסיקה, תופפו להם, כתבו להם ברכות, הראו להם מספר מצגות פאוור פוינט, סימסו להם והראו להם את אבן הרוזטה. הם ניסו גם את שפת הסימנים ופנטומימה, למרות שהיה ברור שהאלטאיירי מסוגלים לשמוע. בכל פעם שמישהו דיבר אליהם או הציע להם מתנה (או התפלל עבורם), הבעת מורת הרוח שלהם העמיקה לבוז גמור. ממש כמו דודה ג'ודית.

בשלב שבו הצטרפתי לוועדה, היא הגיעה למצב שדמה לייאושה של אמי כששיפצה את חדר המגורים, והחברים החליטו לנסות ולהרשים את האלטאיירי בכך שייקחו אותם לראות את נופי דנוור וקולורדו, בתקווה שהם יגיבו בחיוב.

"זה לא יעזור", אמרתי, "אמא שלי תלתה גם וילונות חדשים וגם טפטים חדשים, ולא היתה לזה שום השפעה", אבל ד"ר מורטמן לא הקשיב.

לקחנו אותם למוזיאון האמנות של דנוור ולפארק הלאומי של הרי רוקי ול"גן האלוהים" (פארק לאומי בקולורדו ספרינגס ששטחו מעל 13,000 דונם – ק"פ) ולמשחק של ה"ברונקוס" (קבוצת הפוטבול של דנוור – ק"פ). הם פשוט עמדו שם, משדרים גלים של שאט נפש.

אתר מפורסם מגן האלוהים

ד"ר מורטמן לא נכנע. "מחר ניקח אותם לגן החיות".

"זה רעיון טוב?" שאלתי. "ס'תומרת, לא הייתי רוצה לתת להם רעיונות". אבל ד"ר מורטמן לא הקשיב.

למזלנו, האלטאיירי לא הגיבו לגן החיות, או לאורות חג המולד במרכז של דנוור (מרכז ענק הכולל בניינים ממשלתיים, פסלים, מבני תרבות, בריכות נוי עם מזרקות ואמפיתיאטרון. במרכז הזה מדי פעם נערכים מצעדים ופסטיבלים – ק"פ), או ל"מפצח האגוזים". ואז הלכנו לקניון.