או: הרפתקאות קיטי ברכבת ישראל

מאז שגיליתי באיחור מביש שקניית כרטיס חופשי חודשי" לרכבת משולב עם "דן" יוצאת לי זולה באופן משמעותי בחישוב יומי, אני נוסעת הלוך ושוב כל יום ברכבת.

אבל בגלל שעל הכרטיס כתוב "תל אביב" (אין כרטיס משולב לתחנות הביניים), הוא לא נותן לי לצאת מהתחנה, ולכן אם מנהל התחנה לא נמצא כדי לפתוח לי את השער, אני עושה פזצט"א מתחת לשער האלקטרוני ויוצאת. בחזרה אני נוסעת לאוניברסיטה – שלא כמו התחנה הקרובה לי לעבודה שהיא תחנה קטנה ועלובה עם קו אחד – היא תחנה ענקית עם קווים לכל רחבי הארץ. אגב, בימים האחרונים יש באולם הנוסעים בתחנת האוניברסיטה דוכן ספרים – 20 ₪ הספר.

נסיעה ברכבת היא לעיתים הרפתקה. הנה למשל השבוע, ביום שני הסוער, בעודי מאופסנת לבטח ברכבת החמימה של הבוקר, מודיע הרמקול כי "בשל בעיות בקו", הרכבת תצא באיחור ולא ידוע מועד יציאתה. היו לי שתי ברירות: או לקרוא "רייטינג" או לכרסם את הציפורניים, אבל בגלל שאני בחורה מוכשרת – עשיתי את שניהם.

ישבנו ברכבת הנייחת במשך כשעה ואני בינתיים סיימתי את הגיליון.

אחותי בזמנו סיפרה שגם לה היה אירוע עיכוב בן שעה של הרכבת, אבל זה היה בגלל שחמור נמצא מת על הפסים. ישבתי וקיוויתי שהפעם שום חמור לא קיפח את חייו. יותר מאוחר התברר שרק רכבת נתקעה סמוך לתחנת האוניברסיטה ולקח זמן לחלצה.

בכל תחנה הסדרן דחס את הצאן בכף נעליים ועלתה אף ההצעה להתחיל לאחסן אנשים במדפי התיקים.

ריבוא אנשים (אוכלוסיה של שלוש רכבות) עלו לרכבת אחת, כשכל אחד שומר בקנאות על עשרת הסנטימטרים המרובעים שנפלו בחלקו. הכרוז הכריז: "נוסעים נכבדים, התחנה הבאה קריית אריה. תודה והמשך נסיעה נעימה", וכל הקרון התפוצץ מצחוק.

ומילא שהרכבת התעכבה בכל תחנה 300 שנה כדי לדחוס את האנשים, האתגר האמיתי היה לטפס מעל כולם כדי לצאת מהרכבת, אבל עשיתי זאת ויצאתי אל הגשם שזרזף בעקשנות וללא לאות כל אותו הבוקר והגעתי לעבודה מתולתלת ומסולסלת כמו טליה ביום היוולדה, ובעשר בבוקר...

אגב, האנשים שאחראים על רכבת ישראל הם או סתומים או סתם מרושעים. נגיד שגותהאם סיטי ודרדוויל הן שתי ערים השוכנות זו ליד זו ולשתיהן יש תחנת רכבת. התחנה בגותהאם נקראת "תחנת דרדוויל" והתחנה בדרדוויל נקראת "תחנת גותהאם", ומי שלא מכיר היטב את הקו, מתפתה לטעות ויורד בתחנה הלא נכונה. כך מדי יום אני רואה חיילים מסכנים שמגיעים ליעד אחר לגמרי.

לפני כשנה פנתה אלי עלמת חן וביקשה לראיין אותי לעבודת גמר שעשתה לתואר בראשון בנושא "אמריקן איידול" (כן, כן). אני נעניתי בהתלהבות, והיא אמרה לי שהיא תיקח רכבת מחיפה ותפגוש אותי בגותהאם, אבל כמובן ירדה תחנה אחת קודם, בדרדוויל, ונאלצה ללכת ברגל (מהלך של כ-15 דקות) אל בית הקפה שבו נדברנו להיפגש.

אבל אני סתם מקטרת. הרכבת היא המצאה מופלאה, ומלבד תקלות כאלו ואחרות כמו רצח באוריינט אקספרס ועבודות תשתית על הפסים (שהיו צריכות להימשך שלושה וחצי ימים, אך בפועל נמשכו שבוע ימים תחת שרביטה של חברת "סמוך עלי, יהיה בסדר (ע"ר)". אני זוכרת שזה היה בוקר יום חמישי עייף וכולם היו מרוגזים, ורק בחור אחד צעיר, קירח, נאה, כריזמטי ומצחיק, העביר לכל הקרון "הרצאה" על נאמנותם של נוסעי הרכבת שממשיכים להשתמש בשירותי רכבת ישראל, למרות שהיא מחרבנת להם על הראש. כל הנוכחים צחקו ומצב רוחם עלה פלאים, ואילו אני רציתי להציע לו נישואין), היא נוסעת חיש קל וללא פקקים וניתן לחזות מתי תגיעי ליעדך עם מרווח טעות של כחמש דקות לכאן או לכאן. ויקי אומרת שכבר במאה ה-18 היו רכבות שפעלו על קיטור (פחם) ושימשו למשא בלבד (רכבות שהגיעו לכ-8 קמ"ש). רק בתחילת המאה ה-19 פיתחו האחרים ג'ורג' ורוברט סטיבנסון את מנוע "הרוקט" שהגביר את מהירות הרכבות ואז גם התחילו לפעול רכבות הנוסעים, במיוחד למרחקים ארוכים. בקיצור, האחים סטיבנסון, הייתי מנשקת אתכם אילולא הייתם מתים כבר המון זמן.  

לסיום אפנק אתכם ב-  Sweet Dispositionשל The Temper Trap שהתאהבתי בו משמיעה ראשונה (זוהי להקה אוסטרלית חדשה בזירת המוסיקה):