העומס המטורף בעבודה עוד נמשך ולא רואים את סופו. השבוע קמתי מהכיסא רק לפיפי ולחמם לי אוכל. בבוקר, לפני שאני יוצאת, אני אומרת לתלתול שאני אשתדל לחזור בזמן, וכמובן שאני מאחרת, והיא מחכה לי בדלת עם הכפה על שעון היד הרגל שלה.
בעיקרון, מה שאני צריכה לעשות זה רק לפנות את ערימות החול לפני שערימות חדשות תגענה, אבל אני מתעקשת לעשות את זה היטב, שוו בנפשכם.
אני עדיין עובדת ושותקת, שותקת ועובדת, לא מרגישה עדיין חופשיה להיות אני ולא רואה איך זה משתנה בעתיד הקרוב והרחוק. אם אני אומרת משהו, ישר אני מצטערת שלא נותרתי שותקת, כי אני נתקלת בקול דממה דקה. והקטע הוא שאני לא מרגישה ששונאים אותי. דמיינו לעצמכם עצירות של שלושה חודשים.
אחד מהעובדים שלנו, שהוא איש מקסים, אבל מה לעשות, כותב אללה יוסתור ולהקתו, חייב עריכה יסודית תוך כדי הקלדה. פעם שאלתי אותו בצחוק מה הוא מעשן לפני שהוא כותב את הדו"חות שלו והוא צחק.
אבל הדו"חות האלה עוברים עוד שינויים לפני שהם יוצאים, בלי שאני אראה אותם אחר כך. חוץ מזה, כרגע אני טובעת בניירת, אז אני מקבלת עזרה ממישהי שקצת פחות רגישה לנושאים האלה והרבה פחות אובססיבית ממני. שלא לומר, בכלל לא.
זה משהו שאני עובדת עליו בשנים האחרונות: לשחרר. ובכל זאת זה עדיין קשה לי. אני מזכירה לעצמי לנשום ושלא הכול יכול להיות בשליטתי ובכל זאת העולם ימשיך להסתובב והחיים ימשיכו, אבל טוב שיש לי הבלוג הזה שבו אני יכולה לאוורר ולהתאוורר.
אני חושבת שהתפילה של המכורים להיות מסוגלים להבדיל בין מה שאנחנו יכולים לשנות ובין מה שלא &ndash מאוד חכמה. לא חייבים להיות מכורים כדי לנהל את חיינו על פיה. אבל כשחושבים על זה, זו גם התמכרות שאני צריכה להתמודד עימה בצורה יומיומית.
כשהחומר לא כמו שאני אוהבת, זה גורם לבטן שלי להתחיל לפעפע ולנשימה שלי להאיץ ובאופן כללי להיות עצבנית אש.
כך אנשים צריכים לסבול ממני הערות מעצבנות כמו "אופניים זה זכר". בקצב הזה הם לא ילכו לישון בלי לתקוע כמה סיכות בבובת וודו בדמותי.
לפני כמה ימים, הבוסית שלי לקחה כמה דו"חות שהקלדנית השנייה עשתה, ותיקנה כמה מהם בכתב יד. א' התעצבנה והראתה לי. אמרתי לה בעדינות שאני מבינה שזה מעצבן, אבל מצד שני, אני גם מבינה אותה. א' פשוט ענתה לי "שטויות". וזה לא היה מתוך זלזול אישי בי. אני מבינה גם אותה. כל המשרד על הכתפיים שלה, רוב השבוע היא בכלל לא יוצאת לפני שבע בערב, היא עייפה ושחוקה, והמטרה הראשונה והאחרונה שלה היא להוציא כמה שיותר חומר החוצה.
גם מי שמקבל את הדו"חות, תכל'ס מתעניין בשורה התחתונה ולא אם יש שם פסיקים או אין.
אני עובדת בשיא הריכוז והעירנות (ג'רה של קפה עוזרת...) והראש של "הערפד הטוב" מתחיל להתרומם שם ולוחש לי באוזן שכל זה beneath me. אבל אם אני עושה חשבון נפש &ndash ואני עושה לעיתים קרובות &ndash מה שאני צריכה עכשיו באמת זה את הביטחון הכלכלי והנפשי. ואת אלה אני מקבלת.
הפלוס הוא שגם ההדיוטות עושים את ההשוואה בין העבודה שלי לבין זו שעזרה לי השבוע, ומגיעים למסקנות הנכונות שגם מחניפות לי לאגו. אותו אדם שמגיש לי כתב יתדות ושבאופן כללי אני קוראת לעבודה שלו "מלמולים", גם מצפה (אולי מתוך פינוק) שגם אם הוא בלחץ להגיש דו"ח, מי שמקלידה, תקרא תוך כדי הקלדה ותבין מה הוא רצה להגיד, ולא סתם תקליד כל מה שכתוב.
עובד אחר שדווקא כותב מאוד יפה, כנראה "סובל" מדיסלקציה קלה, כזו שגם אם הוא רואה את המילה הנכונה, המוח שלו לא ממש קולט אותה.
יום אחד הקלדתי דו"ח על בית פרטי שהיתה בו חומה ושער עם מנעול מספרים מקודד וגלאים המחוברים למערכת אזעקה ולמוקד ובחצר היה גם "רואה קפקזי". ישבתי מול הדף איזה 10 שניות לפני שקלטתי ואז פרצתי בצחוק. יש דבר כזה "מוקד רואה" שהוא מסך טלוויזיה (בדרך כלל במוקד שמירה או אצל בעלים של עסק) שקולט תמונות ממצלמות אבטחה, אבל הוא התכוון פשוט שבחצר גר לו בנחת כלב רועה קווקזי...
רועה קווקזי
אותם עצבים ותסכול חשתי כשצפיתי בפרק הראשון של "לונדון פינת בן יהודה" הנהדרת (לצערי, לא הצלחתי לראות את שאר הפרקים).
עושה רושם שהדורות הבאים לא רק עומדים להפוך להיות יותר גרועים מ-א' (שגם מדברת בשגיאות), אלא גם אדישים, בורים, עילגים ובאופן כללי סתומים לאללה (לונדון קרא להם "קופים אילמים" וממש לא הצליח לקלוט איך זה ש- XD זה חיוך). אפשר לראות את זה כבר בבלוגים של בני נעורים וגם ברחוב. אני כולי מתכווצת כשמאחוריי באוטובוס יושב חייל ומספר לחברו שנשארו לו עוד "שלוש חודשים לשחרור".
בפרק הראשון לונדון נכנס לכיתה ובדק את ידיעות התלמידים. התוצאות היו בכייה לדורות. הם לא ידעו מה זה "שחת" ומה זה "אבוס" (ילד אחד חשב שזה מהמילה "תבוסה"). אפילו נכדתו לא ידעה לבאר מה פירוש המשפט "הן קומתו כמעט אפיים שחה" בשיר שסבהּ עצמו כתב (ולעומת זאת בביקורו בגן הוא גילה ילדים שמדברים עברית מצוינת ואפילו מדקלמים את שמות כל האצבעות בידיים [ופה אני שולחת ח"ח גדול ללולי ולהופ קטנטנים]).
אני לא רוצה שהאחייניות שלי יגדלו להיות כאלה. כבר עכשיו אני ממשיכה להיות מעצבנת ולתקן להן את השגיאות (ועלמה כזו מתוקה ונוחה לרצייה שהיא מפנימה הכול), ומעירה לאמא שלהן לא להגיד להן "שימו נעליים".
אני לא טהרנית, אני מדברת (וגם כותבת) המון בסלנג וממציאה מילים משל עצמי, אבל אני לא רוצה שעוד 20 שנה כולם ידברו כמו הנוער (נוער נוער). אני רוצה שהם יקראו ספרים (גם אם זה רק דמדומים והארי פוטר).
בגלל זה גבר שמדבר רהוט, הוא בעיני גבר סקסי.
היום אני רוצה לערבב חדש בישן.
הראשונה היא זמרת יחסית חדשה בשם דניאלה ספקטור שתקליט הבכורה שלה יצא לפני כחודשיים וכבר אני רואה על לוחות המודעות הופעות שלה. את הסינגל הראשון שלה "הכוכב הזה מת" אהבתי משמיעה ראשונה (זה לא ממש קליפ).
השניים הם "אדמה רוח ואש" שבזמן האחרון אני שומעת בנגן את "פנטזיה" שלהם והטוסיק מתחיל להתנועע. הקצב של השיר וההרמוניה של הקולות מטריפים אותי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: