miss kitty fantastico

מזמן לא דיברתי על הסדנא. בשבוע שעבר נתנו לנו חופש כדי לעבוד קצת על הטקסטים שלנו (להכניס כאן צחוק מוקלט).

בשבוע שלפני זה דיברנו על מטאפורות (אורית הנחתה לבד. מסתבר שאשכול נסע לדרום אמריקה כדי לעשות תחקיר על הספר השלישי שלו!), התחלקנו לזוגות וכל אחד הביא שתי מילים. מתוך הארבע האלה, היינו צריכים לחבר שתיים וליצור מהן מטאפורה. מסתבר שזה משהו שעמיחי היה עושה, הוא היה מסתובב עם פנקס ומחבר מילים מעולמות תוכן שונים ובורא מהן עולם חדש.

אחרי שסיימנו, היינו צריכים להתחלף. אורית ציינה את כישרוני להחליף בן/בת זוג מבלי לזוז אפילו פעם אחת מהכיסא. אני חושבת שצריך לעשות מזה ענף באולימפיאדה ואז אולי סופסוף אביא מדליית זהב וכבוד למדינה.

אחת מבני הזוג שלי היתה בחורה שכבר מההתחלה סימנתי כמישהי שהתחברתי לכתיבה שלה. היא כותבת חד, פוצע, אירוני, נוגע ביבלות אבל עם הומור. אורית ביקשה ממנה לא לרדת על הדמויות שלה, אך עם זאת, מצאה חן בעיני הדרך שבה היא שמה לב למגרעות והעליבות של הדמויות שהיא יוצרת, ובכל זאת כותבת על החיים של כולנו.

ובכן, הבחורה הזו, אחרי שסיימנו את המטלה שלנו, לקחה את כל המילים שהיו לנו והשתמשה בכולן כדי לכתוב שיר עם אופי מיני ושובב...

כבר סיפרתי שהחלק השני של השיעור תמיד מוקדש למשוב על שני טקסטים שאנשים מביאים.

אותה בחורה הביאה טקסט מאוד זורם ונגיש וקולח ומעניין, גם הוא היה יומיומי אבל מצטיין בשימת לב לדקויות, פרטים ובניית דמויות.

בשיעור הנוכחי קראנו טקסט של משתתף אחר שגרם לי להמון רגשות מעורבים. קראתי אותו ברכבת ורציתי קצת לייבב מרוב שהוא היה כתוב יפה, מבחינת השפה שלו, המטאפורות, הדיוק, העובדה שיכולתי לראות כל מה שתיאר בעיני רוחי. מצד שני, הבנתי שאני לא יכולה לכתוב כמוהו. נכון, דיברנו על זה כבר. למדתי לחבב ולהעריך את עצמי ולהוריד את מינון השיפוטיות, אבל, אובייקטיבית, הבנתי שגם אם אשפר את הטקסט שלי, יש בו הרבה בעיות שאי אפשר לפתור. בחלק של המשוב אמרתי לו שאני שונאת אותו, וכמובן אחר כך אמרתי לו כל מה שמצא חן בעיני בטקסט שלו. אני מאמינה שאסור לקחת את הטוב כמובן מאליו וצריך להגיד אותו בקול רם, אז יוצא שבחלק של המשוב החיובי אני קצת משתלטת על החדר (ובמשוב הביקורת מסנגרת על הטקסט...).

הסתובבתי עם ההתלבטות המייסרת הזו בתוכי כמה שבועות עד שבאיזה סוף שיעור ניגשתי לאורית ושיתפתי אותה בלבטיי. אמרתי לה גם שקשה לי מאוד עם ביקורת. בתגובה היא אמרה דברים נורא נכונים - שיהיה חבל שלא אנצל את הבמה הזו ללמוד ולהשתפר ושחברי הקבוצה מאוד מדויקים בתובנות שלהם. שום דבר שלא ידעתי קודם. ט' תמיד דיברה איתי על זה שאני האויבת הכי גדולה של עצמי ושאני צריכה לנצח את הפחדים שלי כדי להגשים את החלומות שלי. וזה נכון שאין טיפת רשעות בחדר כשמשמיעים ביקורות. בכולופן, השיחה עם אורית קצת שיפרה לי את ההרגשה ויצאתי משם עם החלטה לחשוב על זה בחיוביות.

אורית החזירה לי את התרגיל שהגשתי על חפץ (כתבתי על קרונות שקטים ברכבת שאסור לדבר בהם בטלפון סלולרי, ומי שכן, מחרימים לו את הנייד לעשר שנים, ואורית כתבה לי: "א א אמן!") ולמטה כתבה לי: "אני חושבת הרבה על הדאגה שלך מהמשוב בקבוצה, וממש מקווה שתחליטי ללכת על זה".  

אבל אחרי שקראתי את הטקסט של ההוא מלמעלה, החיוביות הזו התנדפה לה למקום לא ידוע.

אם לסיים בשתי נימות חיוביות, למרות הכל, כל גרוש שהשקעתי בסדנא הזו היה שווה, כי אני לומדת המון. אם במסגרות אחרות רק דיברנו על הדברים, בסדנא הזו גם מראים לנו איך עושים את זה עם הרבה דוגמאות. גם כשקוראים טקסט ואורית או אשכול מדברים על כלי בכתיבה, הם מביאים מראה מקום – עמודה ופסקה – ונותנים לנו המון טיפים.

אורית סיפרה שאחת מחברות קבוצה קודמת שלה שמעה שמדברים כל הזמן על "שודנטל" וחשבה שזה איזה מונח בצרפתית. ובאמת, ה- Show, don't tell הזה היה לי במשך השנים כקוץ בישבני, אבל באיזה אחר צהרים ישבתי ברכבת (כר פורה מאוד, כפי ששמתם לב) וכתבתי לעצמי בגאווה רבה הערות עם הרבה תחרה ודנטלים לשיפור הטקסט של עצמי.

חוץ מזה, חדשה ישר מהתנור. קראתי הבוקר טקסט ששלחה מישהי לפידבק של יום שלישי הקרוב, ושמחתי מאוד לראות שהסיפור שלה מתרחש לא כאן, באיזו בית שאן או תל אביב, אלא (כנראה) באמריקה ולדמויות שלה שמות זרים. זה מוריד לי קצת מהסלע שהכביד על הלב.

פורים שמח!

לא כל יום פורים