מכירים את זה שאתם רוצים לזרוק מישהו אבל לא נעים לכם לצאת רעים? אז אתם מספרים לו כמה שהוא בנאדם טוב ומיוחד וחכם, אבל אם הוא באמת כזה חכם, הוא יודע שמתחת לכל הריפוד האיטלקי הזה מסתתר לו איזה "אבל" ערמומי שרק מחכה לקפוץ עליו בחושך ולנשוך לו את הצוואר.
אז ככה בסדנא מסממים אותך במחמאות לפני העניין האמיתי.
שלוש המחמאות הגדולות של אשכול היו:
הדיאלוגים שלי שכתובים היטב ויש מהם (ואליהם) זרימה של המספר ש"מקליחים" את הטקסט;
ההומור;
והשבירה לעתים של הז'אנר, כאילו שאמנם זה רומן רומנטי, אבל יש שם דברים שקצת נועצים סיכה בקלישאות של ההיצמדות לז'אנר.
ומסתבר שבכל זאת מצאו לי כמה מטאפורות שהסתתרו וכמה אנשים טענו גם שלטקסט שלי יש מוסיקה...
Having that said, כנראה שהקלישאה והדמות שלי, שרוב הזמן מתנהגות כמו שהיית מצפה מדמויות ברומן רומנטי להתנהג – הן הבעיות העיקריות שלי.
בחלק של "הניקויים" החבר'ה האירו לי בפנס על כל מיני דברים שלא עבדו להם, ואני מודה שהיו בתחום העיוור שלי. רק מה, זה כמו שתיקחי חתול פרסי יפהפה ותגלחי אותו מכל פרוותו ואז תגלי שבעצם אימצת עכברוש.
בשורה התחתונה אני צריכה לצאת עם השאלה: האם אני רוצה לכתוב רומן רומנטי כדי לבדר, או לפתח משהו מעבר. אשכול – בעצם ניסוח השאלה – הבהיר את עמדתו. הוא אמר שיש שם נצנוצים של כותב תבוני שאולי שווה להוציא ולקחת לכיוונים אחרים. אורית, לעומת זאת, הפנתה אלי עיניים יפות ורחמניות ואמרה שאם אני רוצה לכתוב רומן רומנטי, היא חושבת שבהחלט יש מקום גם לז'אנר הזה בספרות.
אז מה אני רוצה? לבדר? לספר סיפור? לכתוב רומן רומנטי? לחתור תחת הז'אנר? אין לי באמת מושג.
אחת הטענות על הטקסט היתה שאני נוגעת בקונפליקט לרגע אבל אז "מרדימה" אותו. זה היה הניסוח.
דבר אחד (לפחות) למדתי על כתיבה, והוא שדרכה הכותב יכול גם להכיר את עצמו. וכמו שהדמות שלי מושפלת אבל ממשיכה לצחוק ולהתעניין בצרותיהם של אחרים, כך גם אני נמנעת מכל כאב – פיזי או רגשי. יש לי מאות דרכים לא להתעסק איתו (אולי אני אפתח קורס ואגבה תשלום).
הרבה פעמים אני עושה רושם של בנאדם חזק ואני כל כך משכנעת את עצמי, עד שזה הופך ל(כמעט) אמיתי. ט' היתה קוראת לזה: Fake it until you make it. ואז אני עושה כל מיני דברים שנדמים אמיצים (כמו להסכים שטקסט שלי יידון בסדנא).
ת'כלס לא חשבתי על זה כל היום ביום שלישי וברגע שהמחשבה דגדגה לי את סף המוח, החלטתי שזה לא דחוף לי מספיק בשביל להתעסק בזה.
רק כשאשכול אמר: "ועכשיו בואו נעבור לטקסט של קיטי", הלב התחיל לדפוק לי כמו משוגע, וחשבתי להציע שאת הביקורת אני אתן לעצמי. אפילו היתה לי רשימה מוכנה:
- קלישאות;
- חוסר אמינות;
- אין קונפליקט;
- אין חד-פעמיות;
- הטקסט "שמח" מדי.
בקיצור, אחרי ש"ניקו" לי את הטקסט מכל מה שהפריע, נאמר לי – שימו לב! – שסצנות הסקס שלי כתובות גרוע (!) ~אמוטיקון בוכה~
יצאתי משם כתושה דק-דק ומרגישה שאני צריכה חופש מכתיבה, ככה לאיזה שנה-שנתיים-חמש.
אבל ההפתעה? לא יצאתי בדיכאון או נעלבת ולא (רק) בגלל שמחקתי את הבאסה בטיפקס.
אתם יודעים מה? היו שם המון אנושיות וחמלה בחדר הזה.
קודם כל, העיניים של אורית.
שנית, המבט של זו מהפוסט הקודם (מהכתיבה הטובה עם השיר הארוטי) שאמר לי: 'בא לי להגן עלייך ואני אעשה את זה'.
שלישית, הבחור שהייתי אמורה "לשנוא" שהתיישב לידי ושאל אם אני נפגעת ואם בא לי לשמוע על איזו חלופה שהוא חשב עליה, שאולי תיתן פתרון לאיזו בעיה שעלתה.
רביעית, המארחת (זאת מהמד"ב) שלחשה לי במטבח שהיא נורא נהנתה לקרוא את הטקסט שלי.
חמישית, מישהי שתפסה אותי ברחוב כשהתחלנו להתפזר, כי היא "חייבת להגיד לי משהו". אז ראשית, היא אמרה לי שהיא זוכרת שבסבב ההיכרות אמרתי שאני רוצה לכתוב רומן רומנטי (במקור זה היה רומן רומנטי עם ערפדים), ושהיא חושבת שזה ז'אנר שאין מספיק ממנו בארץ (נכון!), והיא רוצה בעיקר להגיד לי: Go for it!
שנית, היא רוצה שאזכיר לה להביא לי במתנה (!) ספר מ"הסדרה הוורודה" של ידיעות שבמסגרתה תורגמו לעברית רומנים רומנטיים עכשוויים. היא קנתה את הספר הזה בתקופה שבא לה קצת "להקליל", כהגדרתה, את חומר הקריאה שלה וממש נהנתה ממנו.
לסיכום פוסט החפירה הארכיאולוגית הזה, אני עדיין מבולבלת ועדיין לא ברור לי מה אני מרגישה, אבל אני מנסה לנצור את הדברים הטובים, והפעם לא בגלל שאני לא רוצה להתמודד, אלא כי אני רוצה למנף אותם למשהו שאני משתדלת לעשות תמיד – להפוך אותם לשיעור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: