כשהגעתי לצבא הייתי בת 18 ועדיין נורא תמימה. בהתחלה הציבו אותי בלשכת המפקד. אני זוכרת את היום הזה שאחת הבנות אמרה למישהי בקול מתחנחן: "ממי, תעשי לי קפה", וברגע שההיא יצאה מהחדר, היא אמרה: "יא אללה, איך אני לא סובלת אותה".
היתה לי בחילה נורא חזקה ורצתי לשירותים להקיא, אבל לא הצלחתי.
ערך החברות היה קדוש לי כמעט מגיל אפס, אולי מאז שפגשתי את יונתן בגיל 5 וידעתי שהוא היחיד שאני רוצה ללכת איתו לגן, אני רוצה לשבת רק לידו ולהשתמש בצבעים שלו כשציירנו ולהעתיק את היצירות שלו מפלסטלינה. טוב, אז אולי הייתי קצת תלותית וקריפית, אבל זה מה יש...
נזכרתי באירוע הזה השבוע כשהבחורה שאני עובדת איתה לכלכה מאחורי הגב על עובד שלנו, שתמיד כשהוא בא, היא מסתחבקת איתו ונותנת לו "כיפים".
לא שהופתעתי כל כך, עליתי על הצביעות שלה בערך 5 דקות אחרי שהכרתי אותה, כשהיא (שהכירה גם אותי 5 דקות) דיברה על הקלדנית שהייתי אמורה להחליף בצורה שקצת הפתיעה אותי, למרות שעברו כך וכך שנים מאז הצבא.
אז היום אני לא רצה להקיא, אבל עדיין זה עושה לי הרגשה פיכסית בבטן.
אני בדרך כלל אומרת מה שאני חושבת, וכשאני אומרת משהו - זה אמיתי, אם כי לרוב אני משתדלת לנהוג לפי הכלל "אם אין לך משהו נחמד להגיד, פשוט תסתמי". אני גם משתדלת לא ללכלך על אנשים מאחורי הגב, אבל גם אני לא צדיקה גמורה ועושה את זה לפעמים (כמו שאני עושה עכשיו).
מי יודע מה היא אומרת עלי מאחורי הגב כשאני לא בחדר.
גלי צה"ל ממשיכה זו השנה השמינית בפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" שבו לוקחים שירים שכתבו לוחמים שנפלו ומלחינים אותם. השנה התאהבתי בשיר "אני אוהב אותך חזק" ששר גידי גוב לפי מילים של נדב הררי ז"ל שנפל במלחמת יום כיפור, ולחן של יהודה פוליקר המוכשר.
תקשיבו למילים, הן נהדרות.
אני מקשיבה לשיר וחושבת על זה שלפעמים כשאוהבים מישהו באמת, אנחנו מתעוררות לצידו בבוקר ואוהבות אותו נורא למרות שיש לו קורי שינה בעיניים, למרות שהוא לובש טריינינג ישן ומהוה עם חורים בברכיים ולמרות שהשיער שלו מנסה לקלוט ירדן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: