miss kitty fantastico

בשבת צפיתי בסוף של "אבודים" ומאז איני מוצאת לעצמי מנוחה.

כל ילדותי ונערותי אמרו לי, בעיקר אבא שלי: "זה רק סרט/סדרה". עד היום אני לא מסוגלת להפנים. אתם יכולים להסתודד מאחורי גבי ולומר עלי שאני לא יודעת להפריד בין מציאות לבדיון, אני מרשה לכם. אבל גם זה לא יעזור. זו טוטאליות מאוד מדאיגה.

- מכאן ועד הודעה חדשה ספוילרים חמורים לסוף של אבודים -

מאז שבת בערב אני מדוכדכת ואבלה.

שש עונות הייתי מאוהבת בד"ר ג'ק שפרד. רציתי ללדת לו תינוקות ולעזור לו למצוא משמעות בנחמה של היומיום.

ג'ק לפני האי ואחריו

לידיעת הקורא שלומי סרנגה: האי גורם להסרת שיער לצמיתות

בשבת הוא עצם עיניים, ממש כפי שפקח אותן לפני שש עונות, כשווינסנט, כלב הלברדור היפהפה, רובץ לצידו. ואני בכיתי והתאבלתי עליו ועודני מתאבלת, עדיין לא יודעת איך לתפוש את אינותו.

שכבתי בלילה במיטה ולא הצלחתי לישון. הפכתי במוחי שוב ושוב את האירועים, דאגתי כיצד יחזור דזמונד הביתה, חשבתי האם קייט הרגישה כשג'ק מת והרגשתי שמן הראוי הוא שיודיעו לה ושתעשה לו טקס אשכבה עם מתי המעט שנותרו בחיים ושהכירו ואהבו אותו. את הרופא שחי לבדו ומת לבדו.

הסדרה אמרה לנו – ממש כמו "עמוק באדמה" – שכל אחד מת במוקדם או במאוחר. וכך חברי הקבוצה הזו, שלמדתי לאהוב, נעו במעין "לימבו", מנהלים חיים מבלי לדעת שהם כבר לא חיים, כמו ב"החוש השישי", וכשהגיע הזמן לעזוב, להרפות מעולם החיים, לוותר ולהביט קדימה – התאספו כולם בכנסיה (וזה חייב להיות בכנסיה, כי מי שאיחד את כולם היה "הרועה הנוצרי", והפסיק הבודד הזה מפריד את הסדרה מלהיות סדרה כל-אנושית). היה מרגש עד כדי היפוך בטן לראות כמה אחוות גורל ועבותות של רגש נוצרו ביניהם, וכיצד הם מביעים זאת לפני שהם צועדים יחדיו אל האור הבוהק.

במיוחד קייט שניגשה אל ג'ק, ליטפה את לחיו בכף ידה ולחשה לו: "כל כך התגעגעתי אליך" (פלאשבק לקלייר שמחכה לראות שוב את הנרי שלה ["אשתו של הנוסע בזמן"].

בספיישל של ג'ימי קימל ששודר מיד לאחר הפינאלה, המשפט הראשון שהוא אמר היה: "המסקנה הראשונה שלי מן הסדרה היא שכלבים לא מגיעים לגן עדן".

וזו נקודת הבוז היחידה שיש לי כלפי כל דת ממוסדת באשר היא. בגן העדן שלי חיות המחמד שלנו יחכו לנו (פלאשבק לסרט "לחלום אותך" עם רובין וויליאמס שבו הוא פוגש בגן עדן את אשתו הציירת ואת הכלב שלו).

סוף ספוילרים

בכל פעם שמסתיימת סדרה, אני חשה ריקנות. וחרדה פן לא אוהב שוב. הסוף הזה מהדהד לי בראש כמו תופים מבשרי רעות והלב מתכווץ בתוכי כמו שמרגישים גם שלא רוצים שספר אהוב ייגמר. ואז משהים אותו עוד טיפה כדי לא להיות בצד השני של הסוף.  

ולפעמים האהבה מחמיצה בעצמה כמו קרטון חלב שמישהו לא השכיל לשתות לפני שפג תוקפו.

אני חושבת שהפעם הראשונה שלי היתה כשהכרתי את סטריגנפלו הוק, הטייס המפוסל של "זאב אוויר". רציתי לגור איתו בבית העץ שלו על ההר שמשקיף על האגם הפסטורלי, הרחק מחברת בני אדם, ולהתעלם מהשם המגוחך שלו. מדי פעם הייתי יורדת אל הכפר לעשות קניות ומתעלמת ממבטי האנשים שאף פעם לא אוהבים אנשים שיוצאים מן הכלל.

זיכרוני בוגד בי, קשה לי להיזכר איך הכול השתבש. נדמה לי שהוק נעלם ובמקומו הגיע איזה אח אובד שהכול חשבו שמת, אבל אני לא יכולה להישבע על כך.

אחר כך בא בעלי הבא, ויני טרנובה. הייתי מוכנה להפוך את העולם בשבילו. אפילו לשאת את האמא הספק איטלקייה – ספק פולניה שלו, שאף אחת לא היתה מספיק טובה בשביל הבן שלה. אהבתי אותו עד כלות, במיוחד בעונה השנייה - לטעמי, הטובה ביותר, שבו נתגלה לעולם קווין ספייסי והבהונות הרגישות שלו. אבל גם בעונה הראשונה שטיפלה היטב בדואליות שבנפשו של הסוכן הסמוי וגם בעונה השלישית שבו ויני חודר אל תוך חברת תקליטים בניהולו הפוחז של המראה של שלגיה (The Charmings) אחרי שזה התפגר מהתקף לב, אלמנתו התאמנה בלהיות הקוגרית של ויני.

גם שם הכול התחרבש כשהסיפורים הפכו למשעממים (ויני חודר לקבוצה של ניאו נאצים) ונהרס כליל כשהחליפו (גם) אותו (בסטיבן באוור הצנון).

כמובן שהסדרה, שלמרות שנסתיימה זה מכבר, עדיין בלבי, וזאת כמובן אנג'ל.

ואולי נאום הפרידה האחרון ביותר שנאלצתי לשאת היה על לכתה בטרם עת של סטארגייט אטלנטיס.

אני מצפה לאהוב מאוד אך חוששת מלאבד שוב.

הפוסט הזה לא אפוי אבל אני מעלה אותו בכל זאת בתקווה שיביא מזור ללבי. אבל לא, אני עדיין מאוד עצובה ולא רגועה.

לא בא לי לאמבד היום שיר, אז במקום זה, אולי מכתמי התאומות יעלו את המוראל.

אמא נכנסת אל החדר של הבנות וכמעט חוטפת שבץ כי הוא נראה כאילו עברו בו הקוזאקים.

אמא: בנות, תאספו מיד את כל הצעצועים ותשימו אותם במקום, או שאני מביאה מטאטא והכול הולך לפח!

נעמה: אני אחזיק את היעה.