6/2010
בשלגון שאולה
חודשיים של דיאטה וחודש וחצי אימון הביאו את הסחורה ובינתיים הורדתי 4 ק"ג.
אורח החיים הגסטרונומי הפך לשגרה. בינתיים אני נמנעת לחתולין מעוגות (חוץ מחצי פרוסה בשותף עם אחותי בשבועות, כי נו... שבועות), כולל עוגת הגבינה עם השמנת המתוקה והביסקוויטים שהסתכלה עלי השבוע בעבודה ואני הסתכלתי עליה.
קיץ ודיאטה הולכים יפה יחד, במילא בחום הזה בא רק סלט או דברים קלים. התרגלתי לשלב באוכל הרבה ירקות, לפינוקים אכן יש טעם של פינוקים - אני כנראה מעריכה אותם יותר. גם השלגון לייט בטעם שוקולד של החברה ההיא שיש לה בלוגו שני לבבות זה בתוך זה ויש לו טעם של קרטון ביצוע - מתקבל בברכה כשבא משהו מתוק בפה.
אני רוצה להוריד עוד 3 ק"ג, אבל גם אם לא – לא נורא. המטרה האמיתית שלי היא להוריד קצת את הבטן (והישבן והירכיים). אחותי אמרה לי שזה נראה כאילו היא קצת ירדה וחשבתי שהיא פשוט מנסה להיות נחמדה. אבל האמת היא שבאמת יש זוגות מכנסיים שפעם קצת לחצו לי באזור הכפתור והיום קצת פחות. אני רוצה להצליח להיכנס לכמה זוגות מכנסיים שאני אוהבת ואשר מחכים לי בסבלנות כבר הרבה זמן במדף הכי תחתון של הארון.
כשהיה מבצע בתמנון "כל החנות במאה שקל" (תמיד בא לי לבוא למוכרת, לתת לה שטר של מאה ולהגיד לה: "יאללה, תני לי את החנות"), קניתי ג'ינס שיושב עלי כל כך יפה, שהייתי לובשת אותו לנצח אילולא הטמפרטורה הנצחית בחוץ היתה 50 מעלות עם 170 אחוזי לחות.
הכיף האמיתי יהיה להתחטב עוד קצת וכפרס ללכת לעוד איזה שופינג קטן. הו, קיץ! יכולת להיות כל כך קסום עם כל בגדי כנפי הפרפרים הצבעוניות שלך לולא היית דוחף לנו את ההתחממות הגלובלית בפרצוף!
אם כבר חיטוב, סטודיו C הולך בסדר. אי אפשר להגיד שאני מתה על זה, אבל אני מתמידה ולא מוותרת לעצמי גם בתרגילים הקשים. כנראה שהמודעות שלהם, אמת הן – זה עובד.
סיימתי את הקורס שנותן את הבייסיק ובחרתי לי מדריכה שאני אוהבת, היא חמודה ומצחיקה ובעלת אופי נהדר וממש רואים איך שהיא אוהבת את העבודה שלה. בכלל, אכפת להם, לסטודיו C. בשבוע הבא, למשל, יש לי פגישה אישית עם המדריכה. המדריכות גם מתאימות לבנות תרגילים אישיים פר מתעמלת. אני, למשל, מקבלת תרגיל אחר כשכל הקבוצה עובדת על פרקי הידיים.
Body Bart
בשיעור הראשון למדנו לנשום ו – דנה ספקטור תאהב את זה – להכניס את הבטן. גיליתי פתאום שעד עכשיו במאמץ הייתי מפסיקה לנשום, שזה טיפשי, כי זה עושה את המאמץ הרבה יותר מאומץ. אז עכשיו אני גם מבינה למה בקרטה וג'ודו תמיד צועקים כשמכים. יישמתי את הוצאת האוויר הקולנית מהפה גם לחיי "החולין" שלי. זה עוזר.
לפני כשבועיים הלכתי בפעם הראשונה לאירובי, אחרי שלא עשיתי אירובי מאז האוניברסיטה. היה דיזסטר. המדריכה שלנו עשתה אתנו את כל התרגילים ובסוף האימון נראתה כאילו בסה"כ יצאה לאיזה שופינג. אני, לעומת זאת, הזעתי כמו סוס חולה. במראה מולי (לעזאזל עם המראות האלה!) קיפצצה איזו שמנמוכה ועשתה לי רע על הנשמה. ניסיתי לא להסתכל עליה, אולי להתרכז בזו שלפניי, אבל ההיא הרימה ברך שמאלית בחן והקוקו הזהוב שלה ליחך באצילות את בגד הגוף השחור שלה שעטף מעדנות גוף תמיר ודקיק. דמיט.
ניסיתי להתרכז במוסיקה, ניסיתי לדמיין שאני מטר שבעים עם גוף של נימפה ואני רוקדת באיזה רייב. לא עזר. הגוף שרף לי. Mind over matter my ass.
בסוף האימון גררתי את גופתי הגוצה הביתה עם הלשון בחוץ, הזנב בין הרגליים, פנים בגון החציל ושוקיים כואבות. בבית השלכתי מעצמי את כל הבגדים והלכתי להתקלח במים קרים.
מצד שני, ביום שני האחרון "נפלתי" על "אימון 15" שמשלב, בין השאר, רק 15 דקות של אירובי. שזה כבר יותר הגיוני מאשר מ-0 ל-45 תוך יום; 15 דקות - אפילו 20 – זה כבר הרבה יותר שפוי ובר יישום למישהי שעד עכשיו ההתעמלות היחידה שעשתה היתה שכיבות שמיכה (עם העדפה לפוך).
אולי כהזדהות עמוקה עם הכנרת, גם אצלי הבצורת לא עוברת ואני לא מסוגלת כבר המון המון זמן לקרוא. במקום זה, אני עוקבת באדיקות אחר מדורי הספרות ושואבת עונג גדול מקריאת ראיונות עם כותבים והתאהבות בהם, מבלי לקרוא אפילו אות שכתבו.
התאהבתי בג'ונתן ספרן פוייר ובשמעון אדף, צחקתי מהראיון עם סייד קשוע והזדהיתי עם גַיִל הראבן שמחליפה הרפתקנות וסיפורים על אהבות גדולות מהחיים, בפייסנות, ביתיות ומשפחתיות, ומראה שגם בהן יש הרפתקנות, קסם ופלא. זה לא שהחלפתי את האובססיה שלי לסטאר קרוסיות פתולוגית בגיהוץ ושטיפת כלים, אבל הדמויות שלי – שהן ללא ספק המראה שלי – כבר מוכנות להתמסד ולהתיישב.
אך אל דאגה, אני עדיין לא מוכנה לתפילת אשכבה לאדוארד רוצ'סטר.
הוט פתח את עונת הקיץ שלו והשיר שמלווה את הפרומואים נתקע לי בראש, אז הלכתי לחפש אותו.
איזה כיף, עונות חדשות של האוס, מד מן וקליפורניקיישן וגם "יומני הערפד" שעולה אוטוטו. סוג של דמדומים, אבל לא נורא.
מישהו אמר שמעריב פרסם ראיון עם דיוויד דוכובני, חביבי, אז הלכתי להורים והחרמתי להם את מוסף "תרבות מעריב". חשבתי שדוכובני הוא סתם מאלדר יפיוף ומכור לסקס, אבל הופתעתי לטובה לגלות שיש לו תואר שני מ"ייל" בספרות אנגלית (תואר ראשון מפרינסטון) והוא זכה בפרס מטעם איגוד המשוררים האמריקאי. הוא התחיל לעבוד על הדוקטורט שלו בנושא "קסם וטכנולוגיה בשירה ופרוזה" אבל לא סיים אותו, אולם עדיין כותב תסריטים ומדי פעם מביים. אני אוהבת גברים חכמים!
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: