בזמן האחרון לא טוב לי בעבודה.
חלמתי שהבחורה שעובדת איתי מחייכת אלי ואומרת לי: "אני מצטערת" וכשאני שואלת על מה, היא עונה לי שאני חייבת ללכת הביתה. לתמיד. משום מה אני לא מרגישה עצובה. אני רק חושבת שלא מגיע להם שאביא עוגה.
היא מארחת חברה במשרד, המגשיות ריקות ואין עבודה. בינתיים אני מסתכלת מה מהחפצים האישיים שלי אני יכולה כבר לקחת הביתה. יש בארונית שלי עוגה (אני טועמת לראות אם היא עדיין טרייה וחושבת שצביטה של עוגה בין אגודל ואצבע לא "תעלה" לי בנקודות) וגם צלחת עם פרוסות לחם וריבה לייט. על הלחם יש כבר עובש ירוק, אז אני זורקת את הצלחת. אני מוצאת גם אוסף של מטבעות ומסדרת הכול בקופסה שנראית כמו קופסת תכשיטים.
סוף היום. היא אומרת לי "מחר אני לא אהיה ואת עובדת בוקר" ואני חושבת לעצמי: האם אני לא עובדת כל יום בוקר?
פיטורין ואבטלה הם חרדה שיש לי כל הזמן בתת המודע, אבל לא ספציפית עכשיו (אין להם סיבה לפטר אותי, בדיוק להפך). אבל ההתעסקות בעבודה והתשישות הנפשית והמועקה שהיא גורמת לי נותנים את אותותיהם.
אני מרגישה ששמו אותי במקום לא טוב. רוב העצב נובע מכעס על עצמי.
אני חושבת מה המאמנת שלי היתה אומרת, ולא צריכה יותר מדי זמן מחשבה כדי לדעת.
אני יודעת שאני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני חמש שנים, אך משום מה מרגישה רילפס בסיטואציה הספציפית הזו. שיתוק בלתי מוסבר. חוסר יכולת לבחור ולבצע מבין אופציות הפעולה שלפניי.
הנה עוד שיר מתוק-מתוק (איפה יול?) של זמרת בריטית צעירה וחדשה שקוראת לעצמה אלייזה דוליטל, אבל השם האמיתי שלה הוא Eliza Sophie Caird. לשיר קוראים "סקיני ג'ינס". אתם תמותו עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: