יומיים לפני ראש השנה קרא לי המנכ"ל לחדרו, הושיב אותי מול שולחן הענקים שלו ואמר לי שהוא חשב על אפשרות להעביר אותי לתפקיד אחר. הוא הסביר לי במה מדובר ושאל אותי אם אני רוצה לחשוב על זה.
לפני חמש שנים הייתי נבהלת, נכנסת להיסטריה לטנטית, אומרת לא או מבקשת לישון על זה, כשכמובן לא הייתי ישנה בכלל.
אמרתי לו: "לא, אני לא צריכה לחשוב על זה. למדתי לא להגיד 'לא' לאתגרים והזדמנויות".
היה מישהו במשרד שתמיד אמרתי שאני לא סובלת, והיקום זימן לי לעבוד איתו.
אני אצטרך ללמוד דברים חדשים ולעסוק בכל מיני דברים שעדיין לא היו להם שם וצורה.
אבל היה לי טוב בבטן, אני כבר יודעת מי אני והדברים האלה כבר לא מפחידים אותי. אדרבא.
והיה עוד שיקול מרכזי: כבר שנה אני חנוקה היכן שאני. שמונה שעות ביום שתוּקה, מטושטשת פנים כאילו הייתי קורבן בעיתון, מחוקה. לא אני.
בחודש האחרון היו לי שתי הזדמנויות לחוות תדהמה (להתדהם?). הראשונה היתה כשהבוס שלי אמר לי שאני עושה רושם של עצורה ואצורה אבל יש לו הרגשה שאני לא באמת כזו, ועוד אף אחד לא הצליח "לפתוח" אותי מקצועית.
השנייה היתה כששוחחתי עם הבוסית הישירה שלי (שהיא גם אשתו של הבוס) אחרי החגים והיא אמרה לי "שלא תחשבי שאני לא יודעת מה קורה, אני יודעת מה את עוברת שם".
וזה לא כאילו דיברתי עם מישהו במשרד על הדברים האלו (אני חושבת שזה נורא לא סקסי לדבר רעות על אנשים מאחורי הגב, וגם לא להתקדם תוך כדי דריכה על גופות).
בינתיים עוד לא התחילו לראיין לי מחליפות, אבל התחלתי חפיפה, פן ופרמננט.
הדברים כבר התחילו לקבל צורה. זה לא קידום פר-סה (אבל קידום, כאמור, בשבילי), בעיקרון אני אצטרך לעקוב אחרי תיקים, להיות בקשר עם סוכנים ולדאוג שיהיו לנו כל המסמכים הנדרשים, לענות למיילים ועוד קצת בלה בלה אדמיניסטרטיבי. Been there, done that.
אתמול ההוא שאני עומדת לעבוד איתו, נכנס אלי ושאל אם אני יכולה לעזור לו במשהו. המצב קליל/דליל מבחינת עבודה, אז הלכתי לשבת איתו ואחר כך ביליתי שלוש וחצי שעות נטו בבדיקת אחד הדו"חות שלו.
למרות שזה לא הדבר הכי מרתק בעולם, הוואגינה שלי עיקצצה בסיפוק והקלאווסה שלי הודתה לי שהפעלתי אותה קצת לפני שהיתה צריכה לזמן איש מקצוע כדי לסלק את קורי העכביש.
וגולת הכותרת: אני מקבלת משרד משל עצמי! יהיו שם שידה וארונית ופרטיות ואימייל משלי.
וחלון!
בעבודות האחרונות שלי לא היו לי חלונות, תמיד עבדתי בחדר פנימי כלשהו. ואלוהים, אני כל כך מתגעגעת לאור שהוא לא פלורסנט. וללדעת מה קורה בחוץ: האם גשם או שמש, האם יום או ערב, האם האפוקליפסה כבר כאן או שהיא עדיין מברישה את הסוסים?
זאת שאני עובדת איתה עוד פעם באחת הקריזות שלה. מדי פעם יש לה תקופות שהאוויר בחדר נהיה סמיך מן הרגיל.
הפעם אני חושבת שהיא כועסת עלי (לא שיש לה על מה). או שסתם היא במחזור. כן, אני יודעת, זו אימרה שוביניסטית ואני שונאת שאחרים משתמשים בה, אבל זאתי, יש לה מצבי רוח שאללה יוסטור ולהקתו בריתות חינות וחתונות (ע"ר). צריך להציב עליה דגל לבן, אדום או שחור בכל בוקר כדי לדעת עד כמה צריך להיזהר באותו יום.
בהרפיות המדריכה שלנו שמה לנו את השיר הזה, שמשפיע עלי כמו בדיקור סיני: גורם לכל הרגשות להישפך ממני. אם היה לי יום לא משהו ובאתי עצבנית, מוטרדת ועצובה, אני דומעת. אם אני נינוחה ומרוצה, אני מקשיבה לקול החם הזה, של האיש שאולי בחר להרוס לעצמו את החיים, אבל אלוהים! יש לו כישרון בדליים! ואני מחייכת, והמוסיקה זורמת לי בתוך הגוף, ביחד עם הנשימות, ואני מקשיבה למילים ולשלווה והשלמות והקסם שבוקעים מהן. ולפעמים אני שוכבת על חוף ים זהוב, רך וחמים ולידי אני שומעת את רעש הגלים, ואת ההתנפצויות הרכות של המים על הסלעים ואת קריאות השחפים. וטוב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: