ביום שלישי הלכתי להתעמלות שלא ביום הקבוע שלי. נכנסתי לאולם, הכנתי את המזרן והגליל וחיכיתי שהאימון יתחיל. פתאום אני שומעת משמאלי: "קיטי!"
סובבתי את הראש ואני רואה מישהי לא מוכרת.
בהיתי בה והיא אמרה לי "את לא מזהה?"
לפני שנתיים בערך עליתי לאוטובוס ו"התנפלה" עלי מישהי שנשבעה לי שבתיכון היינו מדברות ואפילו חלקתי איתה את התיאוריות המהפכניות שלי על יקומים מקבילים (הא!). היא זיהתה אותי בקלות לאחר כך וכך שנות דור (היא אמרה שלא השתניתי הרבה והעדפתי לקבל את זה כמחמאה), אבל לי לא היה מושג מיהי. קרה לי גם משהו דומה בסופרמרקט ליד הקופה.
לכן הנחתי ששוב חוזר הניגון. "מבית ספר?" מלמלתי.
"יסודי", היא חידדה.
ואז זיהיתי. לא, לא זיהיתי. אם היא היתה עוברת לידי ברחוב, לא הייתי עוצרת, אבל זו היתה חייבת להיות היא - החברה הכי טובה שלי.
בכיתה ג' איבדתי באופן טראגי את החברה הכי טובה שהיתה לי אז, והמורה שרה ראתה שאני בודדה ו"שידכה" בינינו. היא העבירה אותה לשבת לידי ומאותו היום הפכנו למחוברות במותן. כמו תאומות סיאמיות.
ביליתי איתה את כל ההפסקות, אחרי הצהרים רבים שרצתי אצלה והייתי לבת בית, הייתי מספרת לה הכול והיא לי, אפילו היינו מאוהבות באותו נער בכיתה ז'.
היא סבלה את כל השטויות שלי, החלומות, ההזיות, הסיפורים שכתבתי.
אני זוכרת שעדיין הייתי ביישנית עם אמא שלה, שנאלצה "להכריח "אותי לאכול אצלם. היא היתה מכינה אוכל עיראקי טעים וריחני ונועלת את הדלת עד שאגמור מהצלחת...
אחרי שסיימנו יסודי, אני עברתי דירה ועוד המשכנו קצת להיפגש וקצת להתכתב (לא היו אז אימיילים ופייסבוק) ואז התמוסס הקשר, ואני הכרתי חברות חדשות.
הייתי חייבת לחבק אותה, אפילו בלי לבקש רשות (היתה לי הרגשה שהיא לא תתנגד), אבל לא הבנתי מה היא עושה שם. הייתי מרוגשת, התקשיתי לנשום, לא הייתי בטוחה איך אעבור את האימון. "נדבר אחרי השיעור", היא אמרה לי וכבר לא יכולתי לחכות.
אחרי השיעור אכן דיברנו. מסתבר שהיא ובעלה עברו לעיר שלי לפני כ-4 שנים ואני לא ידעתי. מסתבר שהיא התחתנה עם מישהו שלמד איתנו בכיתה! אם כבר מדברים על עולם קטן.
החלפנו טלפונים והבטחנו להיפגש לקפה כדי להמשיך.
אבל העלאת הזיכרונות הקצרה ליד הסטודיו הציקה לי קצת. הציקו לי כל הדברים שהיא העלתה ואני לא זכרתי. כאילו בהיתי במסך שחור. כשהתקשרתי לאמא לספר לה, היא אמרה שאני בנאדם מוזר שלא זוכר כלום. אני מניחה שזה קשור לזמן הרב שעבר ולזה שחייבים למחוק קצת קבצים מההארד דיסק כדי לפנות מקום לדברים חדשים. ואולי גם ההדחקה נכנסת פה למשוואה. אחרי הכול, מה כל כך טוב היה ביסודי ובתיכון ששווה לי לזכור?
השנה לא ראיתי כוכב נולד. אני וערוץ 2 התגרשנו בלי הסדרי משמורת. את הילדים המופרעים שלו הוא יכול לשמור לעצמו. אז את עידן עמדי לא הכרתי, אבל שמעתי את השיר הזה ברדיו. קוראים לו "כאב של לוחמים" והמילים שלו הן אחת לאחת הלם קרב. שווה להקשיב למילים של השיר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: