לקיטי שלא היתה סבלנית לפינוקים:
בשינוי קל של המילים: "יקירתי, חמקת לי מבין זרועותיי".
ליולי:
עיניים ירוקות
(וגם שחרחורת יקראוני)
וכשהיא היתה חולה ושתינו היינו בוכות באמבטיה:
"אולי זה רק משבר קטן וזה חולף" (פסק זמן)
לתלתול
בואי שבי כאן לידי, אלטף אותך בשקט (כמה את צודקת)
העברתי את החפצים שלי למשרד החדש ביום חמישי: שני עטים, עיפרון, טיוטון, לוח שנה, פד לעכבר, שדכן, בלוק כתיבה; והתלהבתי כמו ילדה קטנה שפותחת את המתנות שלה.
ביום ראשון כבר אשים את התיק בארונית שם ואת הג'ארה של הקפה על השולחן.
התחלתי עד עכשיו טיפין טיפין לחבוש שני כובעים. הבוסית שלי החליטה שהיא לא מחפשת לי מחליפה, ואני אמשיך לעשות חצי מהעבודה הקודמת שלי. מה שאומר שתהיה לי יותר עבודה, אבל לא אכפת לי כי המצב קצת קשה מבחינת כמויות עבודה ולא בטוח שאחרי שאשלים את הפיגורים - יהיה לי מה לעשות במשך 8 שעות עם העבודה החדשה בלבד.
הבוס הישיר החדש שלי נחמד אליי, גם הוא הלך שולל בגלל החזות השברירית שלי, מה שמתאים לי בהחלט כי צעקות לא באות לי טוב. הוא אומר לי בוקר טוב בבוקר, כשלפני כן הייתי שקופה בשבילו.
עוד לפני שהתחלנו לעבוד ביחד, החלטתי לאמץ את השיטה של המורים ב-1 בספטמבר: להיכנס לכיתה ולהשליט טרור, כי הרושם הראשוני הוא דבר חזק. אחר כך כבר אפשר להסתחבק עם התלמידים. והנמשל: לא לבוא אליו כפופה וכנועה, לא לפחד כמו תמיד מסמכות, אלא להביא את עצמי למן היום הראשון, מורמת סנטר, דעתנית, משתמשת בראש, נוכחת.
כבר אמרתי שהיקום חמד לו לצון כששידך ביני לבין זה שהכי לא אהבתי במשרד. לבחון אותי הוא מבקש? נראה מי יצחק אחרון!
אני מרגישה קצת את הלחץ כבר, אבל הבטחתי לעצמי שאני אטפל בעצמי יפה. אני אדאג לאכול כמו שצריך ולא לפספס דברים שקבעתי אחה"צ, ואמלא לי את שעות הערב (למרות שהן חשוכות) בדברים מפנקים שירגיעו אותי, כמו טלוויזיה, ספרים, אינטרנט וחברות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: