miss kitty fantastico

קראתי את הפוסט החדש של הוואנדרית והפרצוף שלי נהיה ככה: , כי היא הביעה רגשות כמעט זהים לשלי.

יכול להיות שהוואנדרית ואני ועוד כמה בנות מרגישות ככה, אולי בשונה מאחרות, כי אנחנו רגישות יותר, חרדתיות יותר או ווטאבר.

הייתי באמת רוצה לדעת אם זה נכון.

הפוסט הזה גם גרם לי להבין שחייתי בתחושה הזו ביני לבין עצמי, אבל בלי לתת לעצמי יותר מדי דין וחשבון בנושא הטעון הזה. גברים הם כאלה וזהו וזו עובדה בשטח, כמו שזאבים חיים בלהקה וחתולים אוהבים כדורי צמר והשמש זורחת במזרח.

את חיה בעולם כשיחסך לגברים הוא חשדהו, לא תמיד כבדהו. את נזהרת כל הזמן בידיעה שמה שאת והוא רוצים זה לא תמיד אותו דבר, אפילו אם את מחבבת/אוהבת אותו.

מה שכן, לעתים היתה חולפת לי בראש מחשבה שאם הייתי לסבית, החיים שלי היו בטח נטולי כמה בעיות. אמא שלי לא היתה אוהבת את זה, אבל היא במילא לא אוהבת 90% מהבחירות שעשיתי בחיים. בנות אני מכירה, אני יודעת איך הן חושבות, אני יודעת איך להתמודד איתן.

מצד שני, כנראה שמרכיבי אי הוודאות, המתח וכאב הלב באים ביחד עם המשיכה המינית, כלומר אין לי מושג על מה אני מדברת.

אני מניחה שלמסקנה של "זוהי דרכו של עולם" לא הגעתי מההתחלה. היום אני מבינה את "החוקים" של העולם ויודעת לחיות בו, כי למדתי את הכול על בשרי (העולם הוא לאו דווקא מקום טוב, האדם רע מנעוריו, נשים יכולות להיות רעות, קנאיות ורכלניות, גברים נורא אוהבים לצאת למלחמות ועוגות זה משמין). זה לא היה כך תמיד.

אני זוכרת שבצבא, אחד הקצינים שמאוד חיבבתי הזמין אותי לצאת איתו. היה לנו חידוש מגניב בבסיס: ספר צבאי צעיר וחובב עיצוב שיער עכשווי. הוא עשה לי קארה א-סימטרי וראיתי איך זה שינה את הצורה שבה אנשים הסתכלו עלי. העובדה שאותו קצין הזמין אותי לצאת איתו טפחה והתפיחה לי את הביטחון העצמי. הייתי בעננים שהוא בכלל הסתכל עלי.

הערב הזה היה אסון קולוסאלי בשבילי. זה אולי הגיוני שאחרי הבירה אפשר קצת להתמזמז או אפילו יותר מזה, אבל בשבילי זה לא היה הגיוני כלל ועיקר. דחיתי אותו והוא לא אהב את זה.

"השיא" בעיניי היה כשהוא החזיר אותי הביתה באווירה אחרת מזו שהיתה כשאסף אותי, וכשליד פתח הבניין שלי שאלתי אותו אם נתראה שוב, הוא ענה לי: "מה את חושבת?". ממש כך.

היום הייתי חושבת שהוא לא שווה את הצער שלי. קרוב לוודאי שבכלל לא הייתי מכניסה את עצמי למצב הזה – ברבות השנים נמנעתי מלכתחילה מלהכניס את עצמי למצבים כאלה עד שהפכתי אולי לזהירה מדי, נשמרת מדי, מרוחקת מדי, מתנזרת מדי.

אז הייתי רק בת 19 והשמיים נפלו עלי.

העלבון, הכאב והצער היו קשים מנשוא עד כדי כך שהסתובבתי במשך כמה חודשים חלולה מבפנים, קצת מתה.

זה השיר שכתבתי אז:

אני רק חצי-חיה,

על אף השמש החמה,

נאבקת עם מחשבותיי הסוררות

בשיניי ובציפורניי,

מדלגת על אלפי מדרגות,

רצה כדי לגרש את רוחות הרפאים מתוכי

מרשה לעצמי להתפרק

רק במקומות בודדים,

נסתרים מעין כל זר,

צוחקת צחוקים מלאכותיים

המסתירים חללים ריקים בלב.

או לחלופין –

לב שהוא כולו שריר של כאב

מאוד דינמי.

מבוי סתום.

יצאתי מזה רק כאשר הרהבתי עוז בנפשי לבסוף לשתף חברה, שסיפרה לי מצידה על חוויות דומות שעברה. אז הבנתי שזו לא רק אני, שזה משהו שקורה גם לאחרות – קרוב לוודאי לכולן – ואני לא צריכה להרגיש תחושות כל כך קיצוניות כמו שהרגשתי.

מסתבר שאת השיעור הזה לא שכחתי...