2/2011
לדה והברבור - אמנות (המשך)
תוך כדי קריאת מאמרים בנושא, ראיתי עשרות תמונות של ציורים. בסיפורים קדומים יחסי מין בין אדם לחיה היו מקובלים, ולכן ניתן למצוא עוד ציורים בסגנון.
המיתוס הצית את דמיונם של אמנים במשך שנים רבות, כך שאפשר למצוא פריטי אמנות מהעת העתיקה, דרך תקופת הרנסנס ואפילו עד לימינו, בהם אמנים מקבלים השראה מהסיפור ואף לוקחים אותו לכיוון המאוד ארוטי.
אישית, אני מאוד אוהבת את סגנון האמנות הזה שבעצם מתחלק עבורי לשניים: הציורים "הקלאסיים" של הציירים המפורסמים, בעיקר אלה העוסקים במיתולוגיה כלשהי ו/או שבהם הנשים עגלגלות ועורן בהט צח, ואלה שאינם מתביישים להיות חושניים (למשל, ניר הוד ואיריס קובליו שגיליתי לאחרונה). פתחו ליד הבית שלי חנות תמונות חדשה ואני תמיד מתעכבת ליד חלון הראווה שלה כי בעל החנות מציג בו תמונות מאוד יפות.
אני רוצה לסקור קצרות את הנושא הזה דרך כמה תקופות.
בשעה שסופר יכול לכתוב "לדה שכבה בין כנפי הברבור" ומיד הקורא רואה את התמונה בעיני רוחו, הפסל או הצייר צריך להתגבר על בעיות כמו איברים מוסתרים ופרופורציות. לדוגמא, עוף קטן ועדין כמו ברבור שצריך להכניע גוף אנושי גדול יותר, או הגדלה של הברבור ובכך הסתרה של גופה הנהדר של לדה, או חוסר ההתאמה בין הברבור העדין ואפילו הנקבי במהותו, לבין עוצמתו של זאוס, או אף עניינים טכניים כמו כיצד ניתן להציג יחסי מין בין ברבור לאישה.
הפתרונות היו שונים.
קודם כל, הצגת חלקי גופו של הברבור כסימבולים של אברי מין: הצוואר הארוך הוא הגזע, הראש הוא העטרה והגוף המכונף הוא שק האשכים.
שנית, מקור של ברבור אמיתי יכול להגיע אל איבר המין הנשי כשהיא עומדת. וזה מה שעשה האמן בתבליט ההלניסטי הבא:
ובכל זאת, היה עליו להתאים את גופה של לדה לזה של הברבור. לדה בתבליט הזה מתכופפת ומתאימה את עצמה לקבל את הברבור, ראשה רכון כדי להראות את מקורו שתופס בעורפה. כנפי הברבור פרושות לצדדים והוא עצמו מוגדל כדי להציג את עליונותו, רגליו על ירכיה והיא עצמה עוזרת לו באמצעות ידה.
בפסל הברונזה הרומאי שוב יש הגדלה של הברבור, לדה יושבת ועוזרת לו באמצעות משיכת רגלו.
בתקופת הרנסנס הפתרונות הורחבו.
הציור של ליאונרדו דה-וינצ'י אינו מתאר את יחסי המין. לדה עומדת לצדו של הברבור ולידה ילדיה. המקור מנסה להגיע אל הפה, כבר לא אל אברי המין או אל העורף. הכנפיים שמקודם נפנפו וחבטו, עתה מחבקות בעדינות את המותן. מכיוון שהמפגש עבר למעלה, גופה של לדה כבר לא מוסתר. היא אמנם כורכת עצמה בחיבוקו ומפנה אליו את שדיה, אך היא מסיטה את שפתיה ופניה ממנו. כמו כן, נראית הסתייגות בירכיים.
בציור של מייקלאנג'לו (שאבד, למעלה זהו עותק שעשה רובנס), לדה כבר שוכבת פרקדן, היא לא זקוקה ל"שכנוע" או אילוץ. אדרבא, היא מנשקת את הברבור או אולי מניחה לו לחדור אל פיה באמצעות מקורו. האצבעות המפותלות שלה מסגירות הנאה מוסתרת.
הברבור של מייקלאנג'לו מקבל שוב את הפרופורציות הטבעיות שלו.
החדירה היא שוב לוואגינה. אפשר לראות את הפוזיציה של הזנב שנפרש כמו מניפה על איבר מינה, והרגליים של הברבור מוטלות על פנים ירכיה. יש משמעות סמלית לצבע השחור של הרגליים והזנב וגם לצבע האדום של המצעים.
התבליט ההלניסטי כנראה השפיע על ייטס: נפנוף הכנפיים, הרגליים על ירכיה של לדה, אבל בעיקר האופן שבו הברבור תופס את עורפה ולוחץ את פניה אל חזהו.
אבל יש הטוענים שייטס מושפע גם ממייקלאנג'לו. קודם כל, לדה אינה עומדת, אלא שוכבת, וגם השורה "ירכיה מלוטפות ע"י טלפיו השחורים", אבל בעיקר "אצבעות מפוחדות וחלושות", למרות שבשיר הן מנסות להדוף את העוף ולא מתעקלות בהנאה.
כאמור, אמנים רבים הוקסמו מהמיתוס והעלו את פרשנותם לסיפור על הבד או חרטו אותו על אבן. מהיצירות המוקדמות יותר:
 
 
זה ציור של באוצ'ר שגם בו המקור משמש כאיבר מין
ציור של דאלי שבו אשתו היא לדה
ועד יצירות "חדשות" יותר:
 
 
 
זה כבר נראה יותר אונס (ובא לי להקיא כשקראתי שזה היה ציור אהוב על היטלר)
וכאלה שמרהיבות עוז ללכת צעד ואפילו שניים עם הארוטיות של הסצינה:
 
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: