כבר כמה זמן שנראה שהבוסית שלי לא מרוצה מהעבודה שלי. למה נראה? כי היא לא קראה לי חלילה ואמרה לי את זה פנים אל פנים, אלא היתה מחכה שאלך הביתה ואז "מנקה" לי את החדר. יום אחד הייתי מגיעה בבוקר ומוצאת את השולחן שלי ריק, כולל דברים שהייתי צריכה לטפל בהם, וביום שלמחרת הייתי מוצאת את המדפים שוממים מתכולה.
כשהמנכ"ל (בעלה) נכנס אלי לחדר יום אחרי פורים ופתח במילים "אני רוצה להחזיר את הגלגל לאחור", כבר ידעתי מה הוא עומד להגיד, כי כבר שבועיים- שלושה לפני כן צפיתי שעומד להגיע משהו גדול.
כך חזרתי (כמעט) אל נקודת ההתחלה: להיות קלדנית בחדר פנימי ללא חלונות וללא עניין. את האבל על המשרד הפרטי של עוד לא סיימתי לעבד.
לאחר שהייתי ה- Teacher's Pet של הבוסית שלי, היא כבר לא מדברת איתי.
היא גם כנראה לא מרוצה מהסיכום שלי עם בעלה שאמשיך להקליד את הדוחות של הבוס שלי שלעבר, כי היא לוקחת אותם לפני שהם מגיעים אלי ומקלידה אותם בעצמה (הבוס שלי לשעבר: "זה גם נראה בהתאם").
מאז שגיליתי את זה, אני חיה בחשש שהיא מחכה לסיבה לנשל אותי מעבודתי באופן סופני, שזה לא כל כך קשה כי כבר עכשיו מתחילה התקופה שהעבודה מתמעטת ומתדלדלת לקראת עונת המלפפונים המצומקים, ואז היא תוכל להגיד שאין מספיק עבודה לשתי קלדניות ותשלח אותי הביתה.
העניין הזה משפיע על מצב הרוח שלי מאוד. כבר חשבתי להתקשר למאמנת שלי ולבקש עזרה בעת משבר, אבל אז הבנתי שכל מה שהיא ואני יכולנו לעשות למען עצמי – כבר עשינו.
במשך שנים על גבי שנים ויתרתי על עצמי כי אמרתי לעצמי שיכול להיות יותר גרוע ואני צריכה להוריד את הראש ולהמשיך כדי לשמור על הסטטוס קוו. אבל לגוף שלי היו שיטות יצירתיות מאוד לאותת לי שהוא לא מרוצה, להזכיר לי להביט במראה ולהפסיק להשלות את עצמי שאני לא אומללה.
אני מנסה להוריד פרופיל גם היום כי אני חייבת לאלף את עצמי להישאר בתוך הקופסא, לסדר את עצמי יפה וראוי בתוך הריבוע שלה. אבל משהו בי מתמרד וכועס.
בגלל זה הכמעט.
כי מה שהשגתי לא נעלם פתאום.
אז אני שולחת פה משהו על פני המים שהוא לונג-לונג שוט, ה"הייל מרי" הדחוק ביותר שיש: אם מישהו מקוראיי שומע על עבודה בתחום ההוצאה לאור או העריכה או משהו "בשכונה", אפילו משהו זוטר וצנוע, אבל מגוון ומעניין ולא גורם למוות מוחי – אני יותר מאשמח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: