בוקר אופטימי של יום שני. אל דאגה, הוא תיכף יקבל הפוכה לפרצוף וזה יעבור לו.
אני עולה על הרכבת של שמונה בבוקר ופותחת ספר של סופר שבדי חופר.
בשמונה אפס אפס הרכבת יוצאת.
אחרי כמה מאות מטרים אנו נעצרים. הפקח מודיע בכריזה כי "בשל הוראות הפיקוח (מי??), הרכבת חוזרת לתחנה ותצא שוב בשמונה ועשרים".
שמונה ורבע, אנחנו ממתינים בתחנת המוצא, גמעתי כבר כעשרה עמודים. הפקח שוב מפציע ומודיע כי "כל מי שיושב ברכבת, מתבקש לפנות אותה. בשל הוראות הפיקוח (מי???), הרכבת הנוכחית נוסעת ללוד והרכבת הבאה לתל אביב תצא בשמונה ארבעים".
אני על הרציף, יושבת על לבלז שרוחבו שני סנטימטרים. בינתיים הרציף מתמלא בנוסעים של שלוש רכבות.
להפתעתי הרבה, הרכבת של שמונה וארבעים אכן מגיעה ואכן יוצאת בזמן.
היא מתמלאת מפה לפה ובכל תחנה אוספת עוד ועוד אנשים שנדחסים אחד אל השני כמו שפרוטים בשמן מקולקל.
בתחנת ראש העין נשמע שוב קולו האהוב של הפקח, שמודיע כי "בשל עומס ברכבת, מתבקש כל מי שעומד – לרדת, ולא – הרכבת לא תמשיך".
הנוסעים העומדים משימים עצמם חירשים, הכול רוצים להגיע לעבודה לפני הצהרים. הפקח חוזר על ההודעה וכמה עומדים פראיירים יורדים מהרכבת. למרות שלא כל העומדים ירדו, הרכבת ממשיכה בדרכה.
בתחנה של פתח תקווה מודיע קולו החם של הפקח כי "הרכבת תתעכב מספר דקות בשל מפגש רכבות. עמכם הסליחה". כולם בקרון, עומדים ויושבים יחד, פורצים בצחוק.
לאחר 25 דקות של עמידה בתחנה (!) אנו שוב זזים.
הגעתי לעבודה בעשר בבוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: