או: על החיים ועל המוות
איך הייתם מתנהגים אם הייתם יודעים את התאריך המדויק של מותכם?
בדיוק בסוגיה הזו עוסק אופיר טושה גפלה בספר "ביום שהמוסיקה מתה".
הסיפור מתרחש באינוביל, עיר במדינה דמיונית ושולית בשם קרמנדין שנמצאת במערב אירופה. לאינוביל אין כל ייחוד כלשהו מלבד המון עצים, זרזיפי גשם בלתי פוסקים ואנשים שמדברים שפה שדומה להולנדית, רק "כמו מתוך תקליט של 78 סיבובים בדקה".
העיר הזו, פסיק קטן בתוך מדינה שהיא כמו שומה בין הולנד לבלגיה, הופכת להיות ידועה בגלל דבר אחד מפליא: תושביה יודעים מתי ימותו. לא כיצד ובאיזו שעה, אבל את היום המדויק.
הכול התחיל כאשר בשנת 1984 הגיע לעיר ליממה אחת נער בן שמונה עשרה בשם דוד פוקס, שהמתנה שקיבל מאלוהים הייתה ייחודית: הוא יכול היה להסתכל בעיניהם של אנשים ולראות בהן את תאריך מותם.
(כמעט) כל תושבי העיר הסתדרו בתור, נכנסו אל החדר שבו ישב, בתוך בניין העירייה, ישבו מולו כמה שניות ואז הוא כתב את תאריך מותם על דף לבן והכניס אותו לתוך תיקייה שנשאה את שמם.
כל מי שמלאו לו שמונה עשרה שנה היה רשאי לגשת לבניין העירייה ולפתוח את תיקו. מי שבזמן הביקור כבר עבר גיל זה, יכול היה להמתין שבועיים ואז לפתוח את התיק.
הסיפור הוא סיפורה של דוּרה מאטר שמספרת על חייה בגוף ראשון, אבל בעצם הוא דיון בהבדלים בין אלו שיודעים מתי ימותו לבין אלו שלא. כלומר כולנו.
בעצם המשפט שמופיע בעמוד 378: "אדם יודע שיום אחד הוא ימות, אבל הוא חי את חייו כאילו זה לא יקרה", די מסכם את הנושא.
נקודה חשובה מאוד לאוהבי מוסיקה: המוסיקה היא חייה של דורה והספר מלא באזכור שירים, להקות, זמרים וז'אנרים. למי שנושם מוסיקה כמו חמצן, זהו דובדבן רציני על הקצפת (אישית לא הכרתי את השירים שהיא מדברת עליהם, חוץ מאשר כשהיא מדברת על שנות ה-80, ואז הכרתי 80% מהחומר).
לא יכולתי שלא לראות חוטים מקשרים רבים בין הספר לבין הסדרה "מזל סרטן" עם לורה ליני (The Big C), שבה נודע לדמות הראשית שהיא חולה במלנומה ונותר לה זמן קצר לחיות.
אני לא יודעת הרבה על המחלה (אני באמת צריכה לקרוא עליה קצת), אבל קאת'י (ליני) לא נראית חולה, היא אינה סובלת מכאבים ואינה מרותקת למיטתה. היא סירבה גם לטיפול רפואי מאחר והיא נמצאת בשלב 4 של המחלה, ולכן גם לא שוכבת בבית חולים.
מכיוון שהיא יודעת שאין לה עוד זמן רב לחיות, היא נפרדת מבעלה, מתחילה לנהל רומן, עושה את כל הדברים שרצתה לעשות ולא עשתה כי חשבה שהיא צריכה להיות "בסדר" עם כולם, מבלה יותר זמן עם בנה המתבגר ומוציאה את כל הפנסיה שלה. את הכסף היא מבזבזת כאילו שאין מחר (!), כמו למשל, על מכונית אדומה עם גג נפתח. הרי באנגלית אומרים "לא תוכל לקחת אותו אתך".
תושבי אינוביל לא מתנהגים כך, הם די חיים חיים נורמליים ושגרתיים, אבל כדי לדעת איך הידיעה על מותם משפיעה על חייהם, תצטרכו לקרוא את הספר...
כשחשבתי האם הייתי רוצה לדעת מתי אמות, התשובה האינסטינקטיבית שעולה לי בראש היא "לא". הידיעה תפריע לי להדחיק והלוא כל חיי מושתתים על הדחקה. תיקחו לי אותה ולא יישאר לי דבר. הרי באולימפיאדה להדחקה אני שולטת (שלא לומר שולתתתתת) בכל הענפים, כל המקצים, כל המהירויות וכל התחרויות. בשלב הענקת המדליה אני מאיישת את כל הפודיומים, הראשון, השני והשלישי, ומזילה דמעה כאשר מניפים את הדגל שלי, שעליו מופיעים שני קופים, אחד לא רואה, השני לא שומע (לדבר אין לי בעיה, תודה).
אני הפוסטר גירל של לחיות כאילו לעולם לא אמות. הרי יכול להיות שבחודש הבא אחצה כביש ותדרוס אותי משאית (דווקא ההימור שלי הוא מוות בייסורים מסרטן השחלות, כנקמה על עלבונן), אבל אני בכל זאת חיה את חיי לפי העיקרון "שגרה זה טוב" ולא חושבת על העובדה שבכל לילה, כשאני הולכת לישון, נשאר לי יום אחד פחות לחיות.
כשעשיתי קואוצ'ינג התבקשתי לערוך רשימה של החלומות שלי. אז הרשימה שלי הייתה כזאת:
דירה משלי
עבודת חלומות = משכורת טובה + הנאה, אתגר ומיצוי הפוטנציאל
משכורת מספיק גדולה לפרנסה + כיף + רווחה + חיסכון
נהג פרטי
לצלול עם דולפינים
שיט מסביב לעולם
להקים פנסיון לחתולים וכלבים
מספיק פנאי לדברים שאני רוצה לעשות
ללמוד לרכוב על סוסים
לימודים/חוגים בשביל הכיף
להוציא רב מכר
להקים הוצאה לאור
חלק מהחלומות האלה ישים, חלק לא. אלה שישימים עשויים לארוך זמן רב. ובכל זאת, אני ממשיכה לחיות במחשבה שאני צעירה ויש לי עוד זמן רב לחשוב על הדברים האלה ועל דברים אחרים שאני רוצה לעשות ודוחה למחר ולמחרתיים.
ואם כן הייתי יודעת, האם הייתי משנה משהו? אני לא בטוחה.
לסיכום, תעשו לעצכם טובה ותקראו את "ביום שהמוסיקה מתה". יכולתי לכתוב הררי מילים על הספר והסופר, אבל רק אומר שגפלה הוא "משורר בפרוזה" ויותר מזה לא אכביר מילים. אני לא חושבת שאני זוכרת מתי בפעם האחרונה רציתי לכתוב לסופר ולספר לו כמה הוא ריגש אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: