איזה גבר מקסים / מריאן קיז, הוצאת מטר
עם שם כזה של רומן רומנטי, רובכם עוברים (וגם עוברות) למדף הבא. אבל "איזה גבר מקסים" הוא ממש לא רומן רומנטי.
הגבר "המקסים" הוא פאדי דה קורסי, מספר 2 במפלגת ניו אירלנד, הוא גבוה, חתיך, סקסי, עם חיוך של מיליון דולר ויש האומרות שהוא מזכיר להן את ג'ון-ג'ון קנדי. אבל תאמינו לי, מקסים הוא לא.
פאדי נמצא רק ברקע. הדמויות הראשיות של הספר הן ארבע נשים, לכולן יש קשר כזה או אחר עם פאדי:
ראשית, לולה. אולי האהובה עלי ביותר. לולה היא סטייליסטית והחברה של פאדי. ויום אחד היא מגלה באינטרנט (!) שהחבר שלה מתחתן עם מישהי אחרת.
גלשתי ברשת ובדקתי מכרזים על תיק ינשוף (של סטלה מקרטני, לא סתם תיק ינשוף) בשביל לקוחה שעמדה להגיע איתו לאירוע התרמה למען חיות בר, ופתאום ראיתי את הכותרת. דה־קורסי מתחתן. חשבתי שזאת מתיחה. התקשורת תמיד ממציאה דברים, מוסיפה צלוליט לבחורות שאין להן ומסירה אותו מבחורות שיש להן. כשגיליתי שזה נכון, נכנסתי להלם. למען האמת חשבתי שאני חוטפת התקף לב. הייתי מתקשרת לאמבולנס אבל לא זכרתי שצריך לחייג 999 . כל הזמן חשבתי על 666 . המספר של השטן.
הידיעה כל כך הורסת אותה עד שהיא בורחת לשמונה חודשים לעיירת תיירות על החוף המערבי של אירלנד, נוקאבוי (רק שלוש וחצי שעות נסיעה מאז שסללו את הכביש העוקף החדש), כדי להתאושש ולהחלים (בכלבו המקומי היא מבקשת לשכור סרטי נקמה [קיל ביל, הארי המזוהם, הסנדק, החבר'ה הטובים, בלתי נסלח] ואחר כך סרטי נקמה "עם בגדים" [לא רק בלונדינית, השטן לובשת פראדה]).
לולה קצת נוירוטית, אבל מבין ארבע הבנות הכי מצחיקה. אולי מנוירוטיות, אולי מייאוש. אם אנשים ראו אותי מצחקקת באוטובוס או ברכבת, זה רק בגללה. הנה מבחר.
צעדתי הלוך ושוב. ממש צעדתי. מצוקה קשה. הייתי פוכרת את ידיי אילו ידעתי מה זה אומר בדיוק.
"אז מאיפה אתה?"
"ממצרים."
מצרים! רב-לאומיות! אילו כל צוות השחקנים של "אבודים" נמצא ממש כאן, בנוקאבוי!
"אתה רחוק מהבית!" אמרתי, ואז חשבתי, כמה הטיפשי להגיד את זה. נשמע כמו הזאב בכיפה אדומה.
נבהלתי מאוד כשבריידי ובארי לבשו את הטרנינגים המוזרים שכבר ראיתי. רפויים, אבל מכווצים בקרסוליים, משהו כמו המכנסיים שאם.סי. האמר נהג ללבוש. על הטרנינג של בארי היו איורים של עפיפונים ובלונים, ואילו על זה של בריידי הייתה דוגמא של עור זברה בכחול ואדום.
דוחה.
חייבת להגיד משהו.
(...)
גברת באטרלי נסערת. "זה לא אישי, אבל אני לא יכולה לשרת אנשים בפיג'מה. הוראות של ההנהלה." (...)
"זה לא פיג'מה. זה מכנסי פנאי."
"אני אישה זקנה. אני חיה כבר המון זמן. אני יודעת לזהות פיג'מה."
הגשת בקשה לדמי אבטלה היא כמו 12 המשימות שהוטלו על הרקולס. זה אמור להיות פשוט - שילמתי מיסים, איבדתי את העבודה, ניסיתי ללא הצלחה למצוא עבודה אחרת, התרוששתי - אבל זה מסלול מכשולים. תמלאי את הטופס הזה. תמלאי את הטופס ההוא. תגישי דוח הכנסות מהשנה שעברה, דוח הכנסות מהשנה הזו, חשבונות, הוכחת אזרחות אירית, מכתב ממעסיק אחרון...
וגם אם במאמץ עילאי אני אצליח להגיש הכול, זה עדיין לא יספיק. עוד בקשות, מאתגרות יותר ויותר. תצלום של חיית המחמד הראשונה שלי. שלושה טראפלים לבנים. חתימה של טום קרוז. ההקלטה הראשונה של לילי הוורודה. בקבוק ונילה-טנגו במהדורה מוגבלת (משימה מכשילה, כי ונילה-טנגו הגיע רק בפחיות). רישום בפחם של התחת של זינאדין זידאן. שבבי פליז מהגביע הקדוש. אם אני אעשה הכול, אקבל מכתב שכתוב בו, "מצאנו עילה נוספת. את לא זכאית לדמי אבטלה, לעולם לא תהיי זכאית לדמי אבטלה, אבל תביאי 10 גרם של קרן כתושה של חד קרן בקופסא יפה ונראה אם אפשר לשקול מחדש."
חדר אחורי אפל, עם מעריך. לא רוצה להעליב, אבל הבנתי למה הוא לא יושב בקדמת המשרד. נראה מאוד... מחודד. כמו שועל.
(...)
נואל הנוכל ישב בגומחה, ברך מחודדת מוטלת על ברך מחודדת, מרפקים מחודדים נחים על השולחן. הוא הביט סביבו ואיפשר לי לראות את כל תווי פניו השועליים. אם הייתי נופלת עליו, הייתי חוטפת כמה דקירות לא נעימות.
"הכוח משחית."
"ככה אומרים. וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט."
"מי אמר את זה?"
"קונפוציוס?"
"ג'ון לה קארה?"
"דוראן דוראן?"
"מישהו," הסכמנו. "בוודאות מישהו."
הקטע הבא דורש הסבר. לולה היא לקוחה קבועה בפונדק האלון בנוקאבוי. הברמן הוא איברהים (או "עיני שזיף", כמו שהיא מכנה אותו בינה לבין עצמה). השיחה הבאה היא שיחה דמיונית ביניהם לאחר שהיא גילתה שהוא מוסלמי ובטוחה שהוא שונא אותה כי היא שותה אלכוהול.
"היי, איברהים."
"אה, שלום, לולה. זונת כופרים מסריחה, מה שלומך היום?"
"טוב, ואתה?"
"מצוין. בהתחשב בזה שאני אגיע לגן עדן ולך אין שום סיכוי. מה אפשר להציע לך?"
"כוס מרלו, בבקשה, איברהים."
חיוך גדול-גדול. "כוס מרלו, לולה. זונה מערבית מטונפת. את תישרפי בגיהינום, חתיכת כופרת שותת אלכוהול ואוכלת חזיר שכמוך. כבר מגיע!"
האם אני גזענית? או אולי אני פשוט אומרת מה שכולם חושבים? כמו שכולם חושבים שהאירים הם טרוריסטים של ה-IRA.
"שלום, פאדי, תיכנס. שב, בבקשה, תשתה ארל גריי. תגיד, הצטיינת בכימיה בבית הספר?"
האישה השנייה היא גרייס (וגם השנייה האהובה עלי). היא עיתונאית (בעיקר תחקירים וכתבות צבע), עצמאית, מחושלת, סרקאסטית, פמיניסטית ולא מקבלת חרא מאף אחד. את פאדי היא מכירה עוד מילדות.
השלישית היא אחותה התאומה, מרני, שפאדי היה החבר הראשון שלה. היום היא נשואה ואם לשתי בנות אבל תמיד אומללה.
האישה האחרונה שאינה מקבלת הרבה "זמן מסך" בספר היא אלישה, ארוסתו של פאדי, המתוארת בצבעוניות על ידי לולה כך:
"אלישה גבוהה, רזה, קארה בלונדיני קצר, די סוסית למראה, אבל לא במובן הנחמד של המילה, לא כמו שרה ג'סיקה פארקר, אלא דומה יותר לסלין דיון. הויסה!"
הספר נע מאישה לאישה, בקולות שונים (ואלישה ומרני הן היחידות שמסופרות בגוף שלישי) ובגופן שונה לכל אישה. כל פעם שנגמר חלק, זה כמו ללוות חברה לאוטובוס ולהיפרד ממנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: