"... אנחנו לא מעזים להניח לאנשים לבחור בעצמם."
"אולי זה לא בטוח?" הציע המעניק.
"אין ספק שזה לא בטוח," אמר ג'ונאס בהחלטיות. "מה היה קורה אילו היו מאפשרים להם לבחור את בני הזוג שלהם בעצמם? והם היו טועים בבחירה? או מה היה קורה," המשיך, כמעט מתפקע מצחוק בגלל חוסר ההיגיון. "אילו היו בוחרים את המשרות שלהם בעצמם?"
"מפחיד, לא כן?" אמר המעניק.
ג'ונאס גיחך. "מפחיד מאוד. אני אפילו לא מסוגל לתאר לעצמי דבר כזה. אנחנו באמת חייבים להגן על אנשים מפני בחירות לא נכונות."
"זה יותר בטוח כך."
"כן," הסכים ג'ונאס. "הרבה יותר בטוח."
את הספר הזה מצאתי בכתבה על אוטופיות ודיסוטופיות, ולמרות שיש לי כבר רשימה של ספרים שאני רוצה לקרוא, הלכתי לספרייה ולקחתי אותו.
זה אמור להיות כביכול ספר נוער, אבל כטבעם של ספרי נוער – לא רק.
אני מכלילה אותו בסוגה של "ספרות ספקולטיבית", כי הוא לא מד"ב (אין בו טכנולוגיה עתידנית או חייזרים) ולמרות שיש בו אלמנטים שאולי אפשר להגדיר כפנטסטיים, בעיניי הוא גם לא פנטזיה (אם כי ספרות ספקולטיבית כוללת בתוכה, כמובן, מד"ב ופנטזיה, אבל גם היסטוריה חלופית, עולמות/תקופות חלופיים וכו'ׂ).
הסיפור הוא על ג'ונאס שחי בקהילה סגורה (אצלי בראש היא נורא הזכירה לי קיבוץ), שחיה לפי חוקים מוסדרים והכול בה מאורגן, ידוע וממושמע. ילדים בני 12 מקבלים בטקס פומבי את המשרה שיעסקו בה במשך רוב חייהם. ועדת הקשישים שמנהלת את הקהילה צופה בילד, מתרשמת מתחומי העניין שלו, בעיקר על פי שעות ההתנדבות בקהילה שהוא בוחר החל מהיותו בן 9, ובוחרת לו משרה: מהנדס, מתחזק שבילים, משרה בתחום הצדק והמשפט, מנהל פנאי (עובד עם ילדים אחרי שעות בית הספר), מטפל בקשישים, מחלק מזון וכו'. יש נשים שמקבלות משרה זמנית כאם-יולדת. הן יולדות 3 ילדים ואז נשלחות לאחד מהמפעלים בקהילה שמייצרים מזון או מוצרי צריכה לאנשי הקהילה.
אדם בוגר יכול להגיש בקשה לבן/בת זוג והוועדה בוחרת לו בן/בת זוג לפי התאמה באופי, משרה, אינטליגנציה וכו'. כשבני הזוג רוצים להקים "יחידה משפחתית", הם מגישים בקשה לקבלת ילד.
הילדים מטופלים, מיד לאחר היוולדם, בבית תינוקות, שבו "מטפחים" מטפלים בהם 24 שעות ביממה. בגיל שנה הם מקבלים שֵם בטקס קהילתי מיוחד ואז נמסרים לזוג הורים. הורים יכולים לקבל עד שני ילדים.
כשהילדים מתבגרים, אחרי שקיבלו הכשרה למשרה שקיבלו (ישנן משרות שההכשרה להן קצרה, כמו פועלים למיניהם ואמהות-יולדות), הם יכולים לקבל יחידה משפחתית משל עצמם, והוריהם עוברים לבית של "אזרחים חסרי ילדים" ומאוחר יותר ל"בית זקנים".
בטקס ה-12 שלו מקבל ג'ונאס משרה שהופכת את חייו על פיהם ומשנה את כל מה שידע וחשב על העולם.
ואז הקשישה הבכירה פנתה לאחור ועזבה את הבמה, עזבה אותו שם לבדו, עומד ופניו אל ההמון, שלפתע, כאיש אחד, החל ללחוש את שמו.
.... בדקלום שמו - ידע ג'ונאס - הקהילה מקבלת אותו ואת התפקיד החדש שיועד לו, מעניקה לו חיים ממש כפי שהעניקה חיים לילד-חדש. לבו גאה בו בהכרת תודה ובתחושת גאווה.
אך בד בבד גם נמלא ג'ונאס פחד. הוא לא ידע מה פירושה של הבחירה בו. הוא לא ידע מה הוא עומד להיות.
או מה עומד לקרות לו.
אבל בספרים על אוטופיות, כמו בספרים על אוטופיות, האוטופיה מהר מאוד מתבררת כדיסוטופיה. על אף החיים הנוחים והטובים בקהילה, אי אפשר שלא לחוש חוסר נוחות ממש מתחילת הקריאה.
עם עלות השחר יימשכו החיים המסודרים והממושמעים שהכיר כל ימיו כהרגלם... החיים שמעולם לא היה בהם דבר בלתי צפוי. או לא נוח. או יוצא מגדר הרגיל. החיים חסרי הצבע, הכאב או העבר.
אולי כי כל צורת החיים שלהם שונה ממה שהכרנו אי פעם, אבל במיוחד כי הילדים מקבלים מדי יום גלולה לדיכוי היצר המיני החל מהפעם הראשונה שהם חווים התעוררות מינית, ובגלל זה שיש המון דברים שהדהדו לי כמו "1984" (הרמקולים שמותקנים ביחידות המשפחתיות על הקירות, שלא רק משדרים, אלא גם קולטים).
זה ספר דק מאוד (151 עמודים) שסיימתי בזמן שיא של 4 ימים (בשבילי זה שיא), ושמומלץ מאוד לקרוא, ולו רק בגלל שהוא גורם לך לחשוב.
המעניק / לויס לורי, כתר הוצאה לאור
זו כריכת הספר באנגלית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: