הבוקר נודע לי במקרה כי שיר איננה. ההלם אינו ניתן לביטוי במילים, גם לא דפיקות הלב המבוהלות והצער. אני באמת חשבתי ששיר תנצח הכול לנצח.
שיר היתה בנאדם נדיר. אומרים את זה הרבה אחרי שאנשים נפטרים, אבל אנשים כמו שיר לא מייצרים יותר, וגם כשייצרו, ייצרו במשורה.
שיר נולדה עם מחלה גנטית נדירה שגורמת לגדילת גידולים בכל הגוף, היא איבדה את אמה למחלה וגם אביה חלה בה.
בגיל 14 התיישב גידול על עצב השמיעה השמאלי שלה והוא הוצא בניתוח. בתום התיכון היא כבר היתה חירשת לגמרי. היא ערכה מסיבה לכל אהוביה ואוהביה וחילקה את הדיסקים שלה במתנה.
ובכל זאת, הבחורה הזו אהבה מוסיקה בכל נשמתה ולא נתנה לבעיה הפעוטה שלה להפריע לה.
שיר העריצה עד כלות את שלום חנוך והלכה להופעות שלו בכל פעם שיכלה. היא היתה חוזרת ומעלה לרשת תצלום שלה מחובקת עם שלום. זו היתה גאוותה.
את שיר הכרתי באמצעות הבלוג שלה, אבל אחרי שפייסבוק פרץ לחיי כולנו, יצא לי גם לשוחח איתה שם מספר פעמים. הנה אחת הפעמים:
שיר: זה חולני שחירשת שמה קליפים בפרופיל שלה? תהיי כנה!!
אני: לא הבנתי את השאלה, נראה לך שאת לא נורמלית כי שאת שמה הרבה קליפים? למה??? מוסיקה זה הנקטר של החיים!
שיר: אבל אני חירשת... כך שזה קצת חולני, לא?
אני: בדיוק להפך!
המחלה לא עצרה כאן, לפני כמה שנים היא הושיבה אותה בכיסא גלגלים. היא תמיד האמינה שאם היא תרצה מספיק ותעבוד מספיק קשה, היא תחזור ללכת יום אחד. אני מאמינה שהיא האמינה בזה עד הרגע האחרון שלה.
שיר היתה האדם החזק ביותר שהכרתי, היא לא נתנה לשום דבר ולאף אחד לעצור אותה. לו אני במקומה, אני חושבת שהייתי רוצה למות, ובזמן שנותר לי הייתי עסוקה בלשנוא. את החיים שלי, את אלוהים, את היקום, את הגורל המרושע שעשה לי את זה.
לא שיר.
היא חייתה חיים מלאי כאב עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, היא ידעה שאין מרפא למחלתה, ובכל זאת, היא בלעה את החיים. היקום האכזר נתן לה קלף עלוב, קלף שגם הג'וקר היה בוכה בגללו, אבל היא שיחקה פוקר עם החיים שלה ותמיד ניצחה.
שיר עבדה כעורכת ועיתונאית בגלובס, פעלה למען זכויות נכים בביטוח לאומי, למען נגישות ולמען זכותם של נכים לעבוד, והלכה להרצאות עם איציק, בעלה, שתמלל לה בעזרת מחשב נישא את כל מה שאמרו על הבמה, למרות שהיא ידעה לקרוא שפתיים.
מדי פעם היא הלכה להופעות – לא רק של שלום – וכשחזרה, סיפרה שהמקצב והמוסיקה נכנסו לה לגוף דרך הרגליים.
לאחר שאיבדה את סוניה, כלבתה האהובה, אימצה את שולה שגם האירה לה את החיים.
לפני כשנתיים עזבה שיר את גלובס והלכה ללמוד קואוצ'ינג. אני לא חושבת שיש מישהי שיותר התאימה לאמן לחיים יותר משיר.
בשנים האחרונות המצב שלה החמיר והלך, אבל הפוסט האחרון שלה היה על זה שהיא לא תיתן לכיסא הגלגלים להגביל את החופש שלה. היא חופשייה לעוף כמו ציפור, היא אמרה, כי החופש הוא בראש.
שיר נפטרה אתמול בלילה מסיבוכים של דלקת ריאות.
שיר (בעוד שיחה בינינו): העניין הוא ללכת על ההזדמנויות, להסתכל ישר ולא לקחת ללב מה שאחרים אומרים. זה הם, זה שלהם... יש להם כנראה 1,001 אישיוס לא פתורים שלא קשורים אלייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: