"ציידת הלילה" / ג'נין פרוסט, מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה, הוצאת ענתות ספרים
אחרי ההיסטריה של "דמדומים" בעולם, נוצר מבול על-טבעי והערפדים צצים בכל מקום כפטריות הזיה אחרי גשם של דם.
אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, אבל עדיין מושפעים מהטרנדים העולמיים. בתחנת הרכבת שאליה אני מגיעה כל ערב, יש דוכן ספרים; מספיק להסתכל על אחוז ספרי הפנטזיה שבו, כדי להבין את השינוי.
אני זוכרת שקיבלתי מהעבודה פעם תלושי שי לקניית ספרים לכבוד יום ההולדת. מדף המד"ב והפנטזיה נשק לפרקט העץ בחנות ונאלצתי לזחול על גחוני כדי לבדוק מה יש עליו.
היום אפשר להיכנס לחנות ספרים (כן, לרוב אל אחת משתי הרשתות הבלעדיות בישראל) ולראות ספרי פנטזיה - הן למבוגרים והן לילדים - על השולחנות המרכזיים בחנות.
לכן אולי זהו עיתוי מצוין עבור "ענתות ספרים", הוצאת ספרים חדשים המונה שתי שותפות בלבד, שהקימו אותה על מנת להביא לארץ את בשורת הרומנטיקה האורבנית (שילוב של פנטזיה אורבנית ורומן על טבעי), וטוב שכך.
העיתוי הזה טוב גם מפני שהגיע תורם של הספרים לנשים, אלה שפעם נקראו "רומנים למשרתות" והיום - "ספרות לעקרת הבית". אלא שזמנם של הרומנים הרומנטיים שבהם הגבר הגבוה והכהה חפן את שדיה הצחורים של הגיבורה התמימה, שמיד נשבתה בקסמיו - חלפו (או שלא, עגלות ספרי ההחזרה בספרייה שבעירי לרוב גדושות בספרים כאלה). היום הספרים צריכים להיות מתוחכמים יותר, תמימים פחות ורצוי שתהיה בהם עלילה. וערפד (או שדים או קסם או זומבים - או הכול ביחד).
יכולתי לכעוס נורא על ורד רווה-שמואל ורוני קנר-שניידר שגנבו לי את הנישה, אבל אני במילא תפרנית כעכברית בית כנסת, כך שעדיף שמישהו אחר יספק לי את חומר הקריאה הרצוי שלי.
"ציידת הלילה", שבעטיו התכנסנו, הוא הספר הראשון בסדרה (נקרא על שם כל הסדרה, כאשר שמו באנגלית "חצי הדרך לקבר") ומספר בגוף ראשון את סיפורה של קאתרין (קאת) קרופילד, בת כלאיים ג'ינג'ית בת 22, שאמה נאנסה על ידי ערפד וילדה אותה מקץ חמישה חודשים (קאת נולדה ב-9 במאי, אולי אחת מהקוראות שלי תתעניין בפרט המידע הזה...).
אמה העבירה לה את השנאה היוקדת לערפדים, וכך בגיל 16 היא החלה לצוד ולהרוג ערפדים, כנקמה על מה שאירע לאמה ובתקווה שיום אחד יהיה זה אביה בקצה השני של היתד.
בתחילת הספר פוגשת קאת את בונז, מאסטר בן 217 בשנות ערפד, בעל שיער מחומצן, כמעט לבן, ועם מבטא בריטי.
כן, אני יודעת מה אתן חושבות, בדיוק מה שאני חשבתי כשתיארו את בונז לראשונה: "היי, לקחו לנו את ספייק".
פרוסט עצמה מתארת אותו כ: "תערובת של ג'וד לאו בצעירותו, אית'ן הוק, כריסטיאן בייל, ויגו מורטנסן, בילי איידול, ג'יימס פרנקו (נו, זה שלעס לעצמו את היד ב"127 שעות" - ק.פ) והגרסה הצעירה של ברוס קמפבל (אין לי מושג מי זה, גם גיגול לא עזר - ק.פ.)".
בקשר להשוואה עם ספייק, היא אומרת: "למרות שהבנתי את ההשוואה (כתבתי ערפד בריטי ובלונדיני, ידעתי שזה עומד להגיע), לא דמיינתי את ספייק כשכתבתי את בונז."
נו, בסדר.
"ציידת הלילה" הוא כל מה ש"אניטה בלייק", למשל, הוא לא. הוא לא מתחסד, לא צדקני ולא מתאפק. הוא גם לא "דמדומים", תודה לאל. אין שם ערפדים מיוסרים ופקאצות חופרות בנות 16. אני לא מכירה את ג'נין פרוסט, אבל אני די בטוחה שהיא לא מורמונית, החברה בוועדת קישוט של הכנסייה.
מה שאומר, שיש בספר סקס, והרבה.
כבר נתקלתי באנשים שגורסים שסקס לא נכתב היטב בעברית. ואני אומרת, אם אפשר לתרגם אותו היטב, אפשר גם לכתוב אותו היטב.
ועם זאת, הסקס בספר משרת את העלילה ולא להפך.
אם נחזור למה שחם היום בספרות הפופולארית, זהו המרכיב הלא-סודי הנוסף שנבזק מלוא חופניים בתת-הז'אנר הזה. ע"ע הטירוף של "חמישים גוונים של אפור" שמשתולל בארה"ב (ובקרוב גם אצלנו). והטרנד הזה הוא בעיצומו, לא בתחילתו ובטח שלא בסופו.
בקיצור, אם אתן מחפשות כיף טהור (בלי האשמה, זִרקו אותה לפח) וספר קולח וזורם, אבל גם מותח, look no further.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: