יומניה הסודיים של ג'יין אוסטין*/ סירי ג'יימס, דני ספרים, מאנגלית: אוולין לוי
* אני לא מסכימה עם צורת האיות הזו, מכיוון ששמה נכתב Austen ולא Austin.
הקדמה מאת חוקרת בעלת תואר דוקטור מהמכון לחקר יצירתה של אוסטן, שמתארת את גילויים של כמה מיומני הסופרת בעליית גג של בית ישן, הצליחה לעבוד עלי לגמרי. מסתבר שאני פתיה לא קטנה. תודה לאל שעוד הייתה בי הבּינה לשאול את עצמי איך, לכל הרוחות, הספר נכתב בידי סירי ג'יימס, אם אלו אמורים להיות יומנים מקוריים.
מזל שדפדפתי אל אחרית הדבר מאת הסופרת ש"מודה" שלמרות שניסתה לשכנע אחרת, מעולם לא התגלו שום יומנים של אוסטן (כמה חבל!), והמסמכים היחידים שנותרו ממנה הם כמה מכתבים שכתבה לאחותה, קסנדרה. שמה של החוקרת הוא בסך הכול שם מומצא שהורכב מאותיות שמה של הסופרת.
למרות זאת, פרטים רבים בעלילת הספר נכונים ומדויקים. הספר נכתב בידי מחברת אמריקאית שהיא מומחית לחייה ויצירתה של אוסטן.
שני הנושאים העיקריים הבדויים בספר הם סיפור האהבה שמתואר בו, וכאמור, מציאתם של יומניה של ג'יין (לא ידוע אם בכלל כתבה יומנים. ידוע רק שבמשך ימי חייה כתבה יותר משלושת אלפים מכתבים שרק אחוז קטן מהם שרד).
מומחיותה של ג'יימס וגודל ההערצה וההערכה שהיא חשה כלפי אוסטן, ניכרים בפרטים הקטנים, פרטי הטריוויה שמשובצים לאורך כל הספר, כמו אילן היוחסין המופיע בתחילת הספר ובו שמות כל משפחת אוסטן, כולל נשותיהם של אחיה, שמות ילדיהם ותאריכי לידה ומוות של כולם, שמותיהן האמיתיים של חברותיה וקרובות משפחתה של ג'יין, תאריכי מפתח בחייה, מקומות שבהם התגוררה ועוד, עד לרמה של תיאור הכרכרה של מרקיזה מסוימת מלונדון (כרכרה שרתומה לשמונה סוסי פוני שנקשרו בזוגות וחולקו לפי צבע).
היומן הספציפי הזה נולד כביכול כשג'יין מבינה שהיא חולה מאוד. היא מרותקת למיטתה אבל עדיין יכולה לכתוב והיא רוצה לספר את הסיפור שהסתירה כמעט מכל מי שהכירה, אודות אהבת האמת היחידה שחוותה. זמן קצר אחרי שהיא משלימה את היומן, היא הולכת לעולמה. התסמינים למחלה שלה מתוארים כחום, חולשה, כתמים על העור וכאבי גב חזקים. היום רופאים נוטים להאמין שהיא סבלה ממחלת אדיסון שבה בלוטת יותרת הכליה אינה מתפקדת. זה מאוד הגיוני על סמך התסמינים (כאבי גב), אבל יש גם הסוברים שהיא הייתה חולה בלימפומה ע"ש הודג'קין ואפילו בקדחת הבקר שנגרמת כתוצאה משתיית חלב לא מפוסטר (אני מדמיינת את קמרון, צ'ייס ופורמן יושבים סביב שולחן ומתווכחים על זה, כשהאוס עומד עם טוש שחור ביד, ליד לוח לבן מחיק, וזורק להם הערות ארסיות).
אחרי מותה, קסנדרה, אחותה היחידה, חברתה הטובה ביותר ואשת סודה, סיפרה לאחת מאחייניותיהן כי ג'יין פגשה בכומר על החוף בעיירת הנופש ליים, נפשותיהם נקשרו זו בזו והם נדברו לשוב ולהיפגש, אך הכומר מת.
ג'יימס "טוענת" שהוא לא היה כומר והוא לא מת, וטווה את פרשיית אהבתם של ג'יין אוסטן ומר אשפורד, בנו של ברונט ויורשה של אחוזת פמברוק הול.
ג'יין ומר פרדריק אשפורד נפגשים בליים כשהוא מציל אותה מנפילה מהחומה מעל הים, והם מתקרבים מאוד. בנסיבות דומות מאוד לאלו שג'יין מתארת בשלל ספריה השונים, הם נפרדים ולא מתראים זמן רב מאוד.
כשג'יין נוסעת עם חברה ואביה לטיול במחוז דרבישייר, נאמר להם כי דייריה של פמברוק הול שוהים כל הקיץ בלונדון, ולכן ג'יין נאותה להצטרף לסיור באחוזה. היופי וההדר של הבית והשטחים שמסביבו, כך מספרת ג'יימס בעלילה שטוותה, גורמים לה לברוא את פמברלי.
ג'יימס משתמשת בדמויות ועלילות ספריה של אוסטן כדי לומר שחוויותיה והיכרויותיה הולידו את ספריה. כך, למשל, הכמעט-נפילה מהחומה בליים לקוחה כמובן מ"הטיית לב" (או "השפעה" בתרגומו החדש), והכומר לוסיאן מורטון המייגע והטרחן, שאצלו היא מתארחת ואשר הציע לה נישואין, היווה כביכול השראה למר קולינס הבלתי נסבל שאליזבט בנט סירבה לו.
אך, כאמור, עובדות נכונות רבות נשתלות בסיפור. לדוגמא, כשאביה של ג'יין נפטר, הבית בסטיבנטון עבר לאחיה, הכומר ג'יימס, והאם ושתי האחיות נאלצו לחיות חיי נדודים, כשהן מתארחות אצל אחיהן, קרובי משפחה אחרים וחברים, ובמצב כלכלי קשה, כשהן חיות מקצבה שנתית שהאחים העבירו להן.
הקשיים שחוותה אכן הועברו לספריה של אוסטן (הן ב"גאווה ודעה קדומה" והן ב"תבונה ורגישות").
למעשה, בין המסרים הפמיניסטיים והביקורת החברתית והפוליטית שחוקרי יצירתה כיום מייחסים לה, אוסטן יוצאת נגד הפטרנליזם והתלות הכלכלית שהיו מנת חלקן של נשים.
למעשה, חוק הירושה הקובע כי נכסים יועברו אך ורק לבן הבכור, שונה רק ב-1925 (מה שמסביר את עגמת הנפש והתסכול שחוויתי תוך כדי צפייה ב"אחוזת דאונטון", שבה בנות משפחת קראולי צריכות להינשא ליורש האחוזה על מנת להמשיך ולגור בביתן). באמצעות חוק זה, המשפחות האנגליות בעלות ההון שמרו על נכסיהן במשך דורות (הירושה לא יכולה לעבור לאישה משום שאם תיוותר רווקה, השושלת עלולה להיפסק, ואם תינשא - האחוזה תעבור לידי בעלה שהוא אדם מחוץ למשפחה).
בנוסף, אחיה של חברותיה של ג'יין, מר האריס ביג-ות'ר, אכן הציע לה נישואין. למעשה, זוהי הצעת הנישואין היחידה שג'יין קיבלה בחייה. ביג-ות'ר היה גבר שמן, מגמגם ופשוט למראה. ג'יין נעתרה לו כי חשבה שנישואין עמו ישפרו את מצבן הכלכלי של אמה ואחותה, אך לאחר לילה ללא שינה, הבינה כי היא אינה מסוגלת להינשא נישואי נוחות שאין בהם אהבה, וחזרה בה.
ביג-ות'ר אכן היה גס רוח וחסר טאקט והגיש לאורחיו פונץ' מקולקל כדי להעביר נקודה.
זאת ועוד, הצעתו של מר מורטון כי ג'יין תכתוב את הביוגרפיה שלו היא הד להצעה דומה שקיבלה מהספרן של יורש העצר, ופגישתה של ג'יין עם המשורר וולטר סקוט אולי לא התקיימה במציאות, אך הוא אכן היה אחד ממעריציה הגדולים ביותר.
ככל הנראה, שום מר אשפורד לא התאהב בג'יין, והיא תוארה כאישה אפרורית שמעולם לא נישאה או חוותה אירועים דרמטיים מיוחדים בחייה (אם כי מישהי שכתבה כאלה פרודיות וקומדיות רומנטיות והשתמשה בכאלה ציניות וחוש הומור ביצירותיה, אינה יכולה, לדעתי, לעולם להיות אפרורית). אך ג'יין אוסטן כן ידעה לפחות אהבה אחת בחייה. בהיותה בת עשרים פגשה סטודנט אירי למשפטים בשם טום לפרוי, שהתארח אצל קרובי משפחתו, שגרו בשכנות למשפחת אוסטן. משפחתו של לפרוי הסתייגה מהיחסים ביניהם והפרידה ביניהם, וטום חזר ללימודיו מבלי אפילו להיפרד (אירוע שמן הסתם תואר אף הוא בגרסאות שונות בספריה של אוסטן).
מכיוון שהספר "יומניה הסודיים" מתחיל בהחלטת אב המשפחה לפרוש ולעבור לבאת', הרומן הזה אינו מוזכר ב"יומנים", אבל מתואר בסרט "להיות ג'יין" מ-2007 בכיכובם של אן הת'אוויי וג'יימס מקאבוי.
אוסטן נפטרה ב- 1817. לאחר מותה כתב אחיינה, ג'יימס אדוארד אוסטן-לי, את הספר "זיכרונותיה של ג'יין אוסטן".
הנה דיוקן של ג'יין שצויר ע"י אחותה קסנדרה. ג'יין עצמה לא אהבה את התוצאה כי חשבה שהציור אינו מחמיא לה, אך אחייניתה קרוליין טענה כי "מזעזע כמה שהוא דומה". הדיוקן הופיע בספר שהקדיש לה אחיינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: