דקסטר חולם חלומות אפלים / ג'ף לינדסי, הוצאת מטר. מאנגלית: אסף כהן
דקסטר מורגן הוא חוקר נתזי דם במז"פ של משטרת מיאמי-דייד ביום, ורוצח סדרתי בלילה.
לא מישהו שבחורה כלשהי היתה שמחה להביא הביתה לאמא, אבל על צופי הסדרה "דקסטר", שנוצרה עפ"י הספר, הוא כנראה חביב מאוד. לא ברור כיצד, סוג של תסמונת שטוקהולם של הקורא/צופה?
עד הפרק השביעי בכלל לא חיבבתי אותו. לא פלא, בהתחשב בכך שההיכרות שלו ושלי כלל לא היתה מיטבית: הפרק הראשון זורק את הקורא היישר אל תוך "תחביבו" - ביתור אנשים בעודם בחיים.
הספר נכתב בגוף ראשון - דקסטר מספר על עצמו. מאוד בכנות ובפתיחות, הייתי אומרת. הוא מגדיר את עצמו כלא-אנושי, הוא מעיד על עצמו כי אין ביכולתו להרגיש ומספר על הצורך שלו להרוג.
הוא מספר על הישות שגרה באחורי ראשו, הוא מכנה אותה "הנוסע האפל". רוב הזמן הוא שקט, יושב במושב האחורי של המכונית שדקסטר נוהג, אבל מדי פעם הוא מתנער ומתחלף עם דקסטר במושב הנהג. דקסטר מתאר אותו כלטאה בעלת צחוק קר ואכזר, הדם שואג בעורקיו והוא מייחל להרפתקה.
ניסיתי לאבחן אותו. הוא סוציופת, כמו שהוא מעיד על עצמו, אך לא סכיזופרן (הוא כביכול שומע את הנוסע האפל, אבל הוא לא פסיכוטי, אין לו הזיות ויש לו תפקוד גבוה ביומיום), אלא פסיכופת (בעל כריזמה, שאינו חש אמפתיה ואין לו מצפון). וזה מתאים, בין השאר, כי אין לו עניין במין.
דקסטר אומץ על ידי משפחת מורגן בהיותו בן שלוש. הוא מתאר לעצמו שעבר טראומה כלשהי אבל לא זוכר אותה (בסוף הספר הראשון הוא נזכר). האם המאמצת נפטרה מסרטן והוא גדל עם אביו המאמץ, הארי - השוטר הקשוח, ועם אחותו המאמצת - דברה.
הארי קולט די מהר מה לא בסדר בילד, במיוחד כשגופות של חיות מחמד נמצאות בשכונה (וכאן אתם יכולים להבין את ההסתייגות הגדולה שלי מהדמות). הוא מבין שהדחף של הילד אינו בר תיקון, ולכן מלמד אותו לחיות את החיים שדקסטר מנהל כיום. דקסטר חי לפי תורה מוסרית מיוחדת - אלה שהוא צד ורוצח הם אנשים "שמגיע להם", האנשים הרעים.
כשהדחפים שלו מנסים להסיט אותו מן הדרך, הוא שומע בדמיונו של קולו של הארי, שמסביר ומדריך ומכוון אותו אל הדרך הנכונה. אני מנחשת שבסדרה משתמשים בפלאשבקים או ב"רוח הרפאים" של הארי (לא ראיתי מעולם את הסדרה, רק לאחר סיום הספר הראשון, צפיתי בכמה קטעים ביוטיוב).
הוא גם לומד כיצד לזייף אנושיות. לפי הנחיותיו של הארי, הוא צופה באנשים, לומד אותם ומחקה אותם. הוא חי חיים צנועים, כהגדרתו, ולא מתבלט. בעבודה הוא עכבר מעבדה גיקי, ומחוץ לעבודה ה"זקן" שלו היא ריטה, החברה שלו.
אבל ככל שהספר ממשיך, אני מתחילה לחשוב לעצמי שאני כן מזהה רגשות.
קודם כל, דקסטר מחבב ילדים. הוא יוצר קשר מיוחד עם ילדיה של ריטה, קודי בן החמש ואסטור בת התשע, ורבים מקרבנותיו פגעו בילדים (הספר הראשון מתחיל בענישת כומר שרצח ילדות, והשני - ברצח של פדופיל).
שנית, אני בטוחה שהוא אוהב את אחותו, דברה (שבספר הראשון היא שוטרת במחלק מוסר). הוא בעצמו אומר שלו היה לו רגשות למישהו, זה בטח היה לאחותו. אכפת לו ממנה ובספר הראשון הוא אף עוזר לה.
שלישית, הצורה שהוא מתאר את הארי ומספר עליו, גורמת לי להסיק שהוא העריץ אותו וראה בו מנטור. עובדה שגם אחרי מותו, הארי משמש כ"ג'ימיני קריקט שלו" - המצפון החלופי שאין לו, ואשר לו הוא מקשיב.
בנוסף, הספר מצחיק. דקסטר הוא אדם ציני, אבל הציניות שלו אינה מנגנון הגנה, אלא נובעת מהתחושה שהוא לא שייך לחברה האנושית, הוא עומד מבחוץ וצופה בבני אדם. נכון, הוא חושב שהוא טוב מהם, חכם מהם (בספר השני הוא אומר: "הייתי כמו כלב רועים שנע בתוך עדר של כבשים מלוכלכות וטיפשות מאוד"; ו-"אומר את זה אחד שאם כל בני האדם בעולם היו נעלמים באופן מסתורי זה היה מפריע לו רק כי לא היה מי שיכין לו דונאטס"), אבל זה יוצא מצחיק בכל זאת.
אז יצא שגם נהניתי מהספר וגם חיבבתי בסופו של דבר את דקסטר, עד כדי כך שהיה אכפת לי מה קורה לו ולא רציתי שייתפס. וכן, כמו שאמרתי כבר, אני בעיצומו של הספר השני...
והנה כמה ציטוטים למזכרת (גנבתי מקוראת מחשבות):
"פניה של דב נראו כאילו חיקתה את הבעות פניו של דג גדול - עגמומיות ונפולות באופן קיצוני.
'בבקשה, דברה," התחננתי בפניה, "אם לא תפסיקי, הפרצוף שלך ייתקע ככה. אנשים יחשבו שאת מוּשט.' " (עמוד 164)
"...שמתי לב שריטה התחילה לבכות בשקט. [...] לא יכולתי להבין בשום אופן למה היא בוכה, אבל לאור האימונים הארוכים והמאומצים שלי בחיקוי בני אנוש, ידעתי שאני אמור לנחם אותה. נטיתי לעברה והנחתי זרוע על כתפה. 'ריטה,', אמרתי. 'די. די.' לא ממש אמירה ברמה ההולמת אותי, אבל היא זכתה להערכה ממומחים רבים." (עמוד 141)
" 'את יודעת איך זה,' אמרתי. 'הנשים בימינו כל כך בוטות, וכשאתה חתיך כמוני, הן פשוט משליכות את עצמן לרגליך'. [...]
'תיזהר,' אמרה לה-גוארטה. 'במוקדם או במאוחר אחת מהן תידבק'. [...]
'אני בטוח שאת צודקת,' אמרתי. 'עד אז, קארפה דיאם.'
'מה?'
'זה בלטינית,' אמרתי. 'הפירוש הוא, תתלונן באור יום.' " (עמודים 159-160)
"דב צעדה אל השוטר שליד המעלית ואמרה, 'אני מורגן.' הוא הנהן ולחץ על הכפתור של המעלית העולה. הוא הביט בי בחוסר הבעה שהביעה הרבה מאוד. 'גם אני מורגן,' אמרתי לו." (עמוד 201)
" 'בוא הנה,' אמרה דברה לבחור בלי-חמד שלנו.
'הא?' אמר.
'בוא הנה,' חזרה דברה על דבריה, והוא קם על רגליו לאיטו, בפה פעור ברפיון, ושפשף את פרקי אצבעותיו.
'מה,' אמר.
'אתה יכול בבקשה לבוא הנה, אדוני,' פקדה דברה במיומנות של שוטרת משופשפת באמת, והוא התעורר לפעולה בקרטוע ובא הנה.
'אפשר לראות את התמונות מהלילה, בבקשה?'
הוא בהה במחשב ואז בדברה. 'למה?' שאל. אה, נפלאות התבונה האנושית." (עמודים 204-205)
וגם משפט אחד שגורם לך לחשוב (יצא לי כבר לעשות דברם איומים בחלום, ולפעמים זה היה מאוד מזכך...):
"מהי שינה, אחרי הכול, אם לא התהליך שבאמצעותו אנחנו משליכים את אי השפיות שלנו לבור אפל בתת-מודע, ומגיחים מן העבר השני כשאנחנו מוכנים לאכול דגני בוקר במקום את הילדים של השכנים?" (עמוד 213)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: