השנה זה התחיל עשרה ימים לפני התאריך שמסמל את היום שבו הגחתי לעולם. דכדכת יומולדת שנתית.
זה התחיל בחלומות שבהם אני כותבת פוסטים או כתבות ונורא נהנית. אחר כך היה חלום שבו אני כותבת ספר מתח לפי הזמנה (וקצת רבה עם המזמינים, אבל מה זה משנה, היה נורא כיף לכתוב [בעט, על ניירות מזדמנים], והיה נורא כיף לראות את הסיפור קורם עור וגידים מולי כמו סרט, עם צבע וסאונד והכול).
זה היה המוח שלי שהשתמש בתת מודע שלי כדי לצעוק ולרקוע ברגליים.
אחרי החלומות עם הפוסטים והכתבות, הבנתי שאני אמנם נורא עסוקה בעבודה ונורא עמוסה, וכן, כותבת דו"חות ומנסחת אימיילים, אבל זה לא ממש זה, ואז אני מגיעה הביתה (בחושך, עוד לפני שעון החורף) תשושה וכבויה וחסרת אנרגיות, כשכל תאי היצירתיות במוח שלי מתים לגמרי. אפילו הנשמה מפה לפה לא תעזור.
אחרי החלום עם הספר, פקחתי עיניים, שכבתי במיטה כחצי שעה (היתה לי פריבילגיה, היה שבת!) והבנתי: אני את החלומות שלי כבר לא אגשים. יש לי יום הולדת, התבגרתי בעוד שנה, היום לפני כך וכך שנים הגחתי לעולם ולא שיניתי בו כלום. אני כבר זקנה וזה כבר לא יקרה. החיים שלי היו, הם ויהיו עבודה (כי חייבים לשלם שכ"ד וחשבונות. ולאכול. אוף, חייבים לאכול. מתי כבר מישהו ימציא כדור שאפשר לקחת אותו שלוש פעמים ביום במקום ארוחות?) ושגרה מרובת מטלות.
אני משבצת בהם ספרים ו(המון) טלוויזיה ו(המון) ואינטרנט וחברות, כדי שאני לא באמת אהפוך לזומבי. אבל זהו זה. זה מה שיש.
עריכה: באתי הבוקר לעבודה וחיכו לי עוגה ומתנות ומצב הרוח שלי השתפר. החלטתי שאני צריכה להיות יותר אופטימית וחיובית. J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: