"את משקרת...", לחשה באפי.
"לא", המתולתלת אמרה, "אני מניחה שזה מוזר עד מאוד..."
"מה שמוזר הוא הסיבה שתספרי לי סיפור כזה. איפה אני? מה את מנסה לעשות?" באפי נרתעה אחורנית מידה המושטת של האישה, החליקה מן השולחן והידקה עוד יותר את הסדין סביבה. "מה זה פה?!"
היא הביטה בפראות סביב החדר, עוד אנשים עמדו שם, כולם בבגדים פשוטים ורפויים בלבן או אפור. החדר היה גדול, מחוטא למראה וחסר ייחודיות. שאר ארבע הנערות נעצו בה עתה מבטים. היא יכלה לראות את הפאניקה שלה משתקפת בעיניהן, אבל אף אחת מהן לא קמה כדי לעמוד לצידה.
"מיס סאמרס... אנא נסי להירגע". באפי הסתובבה אל הקול ששמעה, וראתה גבר מבוגר יותר בפינת החדר. הוא לבש חלוק לבן, והוא צנח על כיסא בעל מסעד גבוה, כמו קיסר מותש שהתמוטט על כיסאו. היה לו שיער שחור וסמיך, כסוף בצדעים, וקול עשיר ומהדהד. "את תביני הכל בקרוב..."
"אינני רוצה להבין שום סיפור שיש לך", אמרה באפי, "אני לא מקשיבה לזה יותר".
היא רצה לעבר הדלתות... הן נראו כמו דלתות של מעלית, אבל היא לא יכלה לראות כפתור שאפשר ללחוץ עליו. "באפי! אני מתכוונת... מיס סאמרס! בבקשה!" קראה אחריה המתולתלת.
באפי התעלמה ממנה. אוקיי, הם חשבו שהדלת הזו יכולה לעצור אותה? אם כך, הם לא ידעו די על קוטלות. היא הניחה לסדין ליפול.... לעזאזל, הם כבר ראו אותה.... היא הניחה את כף ידה על הסדק בין הדלתות ומשכה בכל כוחה. הכוח לא חזר אליה במלואו, אבל זה היה מספיק. היו ניצוצות, והיא שמעה שקשוק מוזר בתוך הקירות ברגע שהדלתות נפתחו.
צעדים הלמו מאחוריה עתה, אך הגבר בעל הקול העמוק קרא: "לא... תנו לה ללכת... שתראה..."
ומסיבה כלשהי זה הפחיד אותה יותר מכל דבר אחר.
באפי חטפה את הסדין והחלה לרוץ בעיוורון במסדרון, מסדרון שהיה לבן ופשוט כמו החדר שזה עתה עזבה. הוא הריח.... ישן. כמו בניינים עזובים שלפעמים גיששה בהם אחר ערפדים. היא חיפשה סביבה משהו: חלון, טלפון, מסך מחשב, אנשים. הו, אלוהים, משהו.... לא חשוב מה...
הקולות היחידים היו של כפות רגליה היחפות שטופפו על הרצפה הקשה והחלקלקה ושל נשימתה המחוספסת. ברגע שהבינה זאת, באפי החלה לצעוק: "הלו? יש פה מישהו?"
בסוף המסדרון היתה דלת נוספת, ובאפי האיצה את מהירותה. בודאי מאחוריה תהיה יציאה החוצה. היא קיפלה את הסדין מסביבה, מוכנה לפתוח בכוח גם דלת זו.... אבל היא החליקה בקלות ונפתחה לקראתה ברגע שהתקרבה. באפי ראתה חלון המשקיף אל עיר בלילה. תודה לאל, תודה לאל, חשבה. אוכל לצעוק למישהו דרכו, אוכל לקפוץ דרכו, אם אהיה חייבת. זו רק זכוכית. זה יתרפא. ומה ימשוך יותר תשומת לב מאישה עירומה ברחוב? היא רצה אל הזכוכית, מוכנה להתחיל להלום עליה.... ואז קפאה.
היא הביטה למטה אל העיר שכמוה לא ראתה מעולם. היכן שלא היתה, היא היתה גבוה, גבוה מכל גורד שחקים שהיתה בו אי פעם. והעיר – הבניינים היו כולם מחוברים יחד, עם גשרים ויציעים שהיו מאות מטרים מעל הקרקע. אך רוב הבניינים היו אפלים, ללא אורות. כלום. היא ראתה שחלק מפסי הכסף שהיו ערוכים מצד לצד היו מסילות מסוג כלשהו, אך רכבות או קטרים לא עברו עליהם. העיר לא היתה אפילו חצי חיה.
וכשהביטה למטה, הרבה למטה, היא יכלה להבחין בבניין ישן שהיה מוכר באופן מעורפל, בניין עם מגדל שעון עליו.... הביג בן.
היא התנודדה אחורה מן החלון, מניחה לידיה לצנוח. באפי עמדה שם במשך רגע ארוך, מנסה לחשוב על הסבר, כל שהסבר שהוא מלבד....
במשך כמה דקות היא עמדה במקומה, מנסה להשתלט על נשימתה, לאסוף את מה שנותר מההגיון. היא לא יכולה לחשוב על זה... לא יכולה לחשוב כלל. היא יכלה רק לחוש את הזיעה בין בהונות רגליה, לראות את השתקפותה בזכוכית, לשמוע את הצעדים מאחוריה...
באפי הסתובבה וראתה את האישה המתולתלת שעמדה ליד האיש שחור השיער, תומכת בו מעט. "אל תתקרבו אלי", אמרה באפי, כף ידה מושטת בתנועת עצור.
הם עצרו. אחרי רגע אמר הגבר בקולו המתכתי, "איני יכול לשער בנפשי מה את בודאי חושבת עלי ברגע זה. אך, היי סמוכה ובטוחה שאיני כה טיפש לחשוב שאוכל להחזיק קוטלת כאסירה שלי כנגד רצונה".
מעט מהמתח שנדרך בכתפיה של באפי, שכך, אך רק במעט. היא משכה את הסדין מעט גבוה יותר על גופה. "מי אתם?"
פניה של המתולתלת אורו, כמו מישהי שלאחר מבוכה ארוכה, סוף סוף יודעת מה לומר. "אני פרנסס קילינג", אמרה, "וזהו אהרון מרקווית' ".
"לעונג לי, באפי". אמר מרקווית'.
"הלוואי שיכולתי לומר אותו דבר", אמרה באפי, "אתם יודעים, שמות נחמדים, אבל לא התכוונתי לכל עניין ההיכרות".
"אני חבר בכיר במועצת הצופים", אמר מרקווית', "ופרנסס תהיה הצופה החדשה שלך".
"יש לי כבר צופה", אמרה באפי בשקט, "רופרט ג'יילס".
פניה של פרנסס התעננו שוב, ומרקווית' נאנח בעדינות. הוא פנה אל פרנסס, "כדאי שאבדוק את האחרות. שוחחי עם באפי והחזירי אותה כשתהיה מוכנה".
"כמובן, אדוני".
"זה ייקח כמה זמן!", קראה באפי אחריו במרי הנחוש ביותר שיכלה לגייס, אך לא נראה שהוא שם אליה לב עוד.
פרנסס התקרבה אליה מעט, אך באפי נרתעה אחורנית.
"הו, לא התכוונתי להפחיד אותך. אני בטוחה שכל זה גורם לך הלם".
"כן, את מרגישה את כאבי", אמרה באפי, "איפה ג'יילס?"
"באפי, מה שאמרתי לך קודם הוא נכון", אמרה פרנסס בנימה מורתית. "את חייבת להאמין לי. זוהי השנה 2353, וזהו עולם שונה מאוד מזה שהכרת. תשמחי לדעת שלמדתי את כל המידע ביוגרפי שהיה לנו עלייך, הוא מעט כללי יותר מזה של שאר הבנות, אך אני חושבת שלמדתי די על התקופה שלך על מנת לעזור לך להסתגל".
המילים הרעישו במוחה של באפי, כל כך הרבה שאון. רק התאריך הזדקר החוצה, נוקשה וקר. 2353. היא ניסתה לדבר, ניסתה לחשוב על מילים, אך כל שיכלה היה רק לחזור, בקול רועד יותר, "אבל איפה ג'יילס"?
פרנסס הזדקפה. "כל מי שהכרת בחייך הקודמים, מת, באפי, עלייך לקבל זאת".
מת. היא ידעה טוב מאוד עד כמה נוקשה ובלתי סלחנית המילה הזו היתה, היא חשבה שידעה כמה קשה היא יכלה להכות, אבל עתה...
תקווה ניעורה עמוק בתוכה לרגע, מערבולת קלה שבקלות של חום באוקיינוס של צינה. היא לחשה, "חכי, כולם? ממש כולם?"
"כולם". אמרה פרנסס בנוקשות.
או, אלוהים, כמה רצתה באפי לומר, אבל לא אנג'ל. אנג'ל הוא ערפד, והוא עדיין יכול להיות כאן, עדיין כמות שהוא.
אבל פרנסס היתה שם, כולה חומרה רשמית ורצינות, עם המידע הביוגרפי שלה והקרירות הצופית שלה. ובאפי ידעה שהיא לא תוכל לשאת את הקול הקר מדקלם את העובדות מתוך התיק שלה. לא חשוב מה תאמר, המשמעות תהיה שאנג'ל איננו... והיא הרי אמרה "כולם", וזה אומר שברגע שתסיים לספר לה איך אנג'ל מת, היא תספר לבאפי על כל השאר.
שג'יילס ו-ווילו וזאנדר וכל מי שהיא אי פעם הכירה, כל מי שהיא אי פעם אהבה – כולם אינם, נמחקו, כמו סימנים של גיר על לוח.
באפי נתמלאה חרדה מן המחשבה הזו שתפחה בתוכה, וניסתה להתרכז בפרנסס. "למה אני פה?"
פרנסס חייכה. "ובכן, זוהי שאלה טובה. בואי עימי, ונצטרף לאחרות. מרקווית' יסביר הכל".
* * *
באפי ופרנסס חזרו אל החדר הלבן, ושאר הבנות פנו להביט בהן. הנערה בעלת העור הנחושתי שהיא שמעה לפני כן, דיברה ראשונה: "זה נכון, מה שהם אומרים?"
"כנראה", אמרה באפי, קולה חלש אפילו לאוזניה-שלה.
הנערה בעלת גוון הנחושת אמרה משהו שאולי היה תפילה או קללה בשפה שבאפי לא הכירה. הסדין שלה היה משוך סביבה, מכסה אף את שערה.
"כן, זה נכון", אמרה מרקווית', "זוהי השנה 2353. אתן בבית הנוכחי של מועצת הצופים, וכולכן הובאתן לכאן לעזור לאנושות במשבר האחרון והנורא ביותר שלה. העולם בסכנה ואנו זקוקים לקוטלות".
נערה אחרת, אסייתית יפהפייה בעלת שיער קצר, שלא טרחה לכסות את עצמה בסדין, פנתה אליו, "אין לכם קוטלת משלכם? אחת מתה, אחרת באה במקומה?"
"אכן יש לנו קוטלת, לוחמת מצויינת, ואני מקווה כי תפגשו אותה בקרוב", המשיך מרקווית'. הוא פסע לאט סביב החדר וכולן נאלצו להטות את ראשן כדי להביט בו. "אך, כפי שהמאה וחצי האחרונות הבהירו לנו, המצב יצא משליטתה של קוטלת יחידה, מיומנת ככל שתהיה".
שליטה. מתי בכלל היינו בשליטה? חשבה באפי בקהות.
מרקווית' עצר בתוך מעגל של נרות כבויים ואפר בעל ריח אקזוטי, והתכופף כדי להרים כדור חרוך.... לא, מעין גולגולת משונת מראה. "אם אי פעם נמצא מושבה של שדי ג'נטה, אולי נוכל להחיות אף קוטלות נוספות. האל יודע כי אנו זקוקים לכל העזרה שנוכל לקבל. אך המועצה נתקלה בשד אחד בלבד, וזה סיפק לנו את החומרים שהצטרכנו להעלות חמש קוטלות בלבד. ובחרנו את חמשתכן".
הוא הביט בתחילה על האסייתית היפה. "קסיאוטינג, שהגנה על בייג'ין במשך שמונה שנים ושרדה שתי התעלויות בסוף המאה ה-23". קסיאוטינג זקפה את ראשה מעט גבוה יותר כשדיבר.
אז סב אל הנערה בעלת הגוון הנחושתי. "נור, שלחמה במשך חמש שנים והדפה פלישה של חצאי-אלים עתיקים לערב הסעודית בתחילת המאה ה-22". נור הזעיפה פניה והידקה את הסדין סביבה ביתר חוזקה.
מרקווית' הביט ישירות על באפי, מבהיל אותה בעוצמתן של עיני התכלת שלו. "באפי, שהצליחה לשלוט בעדרים של ערפדים ושדים שחיפשו את פי השאול בקליפורניה, במשך חמש שנים בסוף המאה ה-20".
"וה-21", אמרה באפי. כולם הסתובבו לנעוץ בה מבטים, והיא הרגישה מעט מטופשת על שאמרה זאת. אך היא המשיכה, "זה היה בתחילת המאה ה- 21 כשאני..."
אחרי שהיסוסה נמשך די זמן, מרקווית' המשיך כאילו לא אמרה דבר. "אגת'ה, שהביסה אחד מהמאסטרים הנוראיים ביותר בהיסטוריה, במשך שבע שנים של שירות בבאת' באמצע המאה ה-19". נערה גמלונית עם שיער בלונדי בהיר ועור אף בהיר יותר, שהסדין שלה היה כרוך סביבה בהידוק הדומה כמעט לזה של נור, פשוט הנהנה, מאשרת את דבריו.
"ולבסוף, סומיקו", אמר מרקווית', מביט על נערה אסייתית אחרת, קטנה ועדינה יותר, שבהתה בו בלי הבעה, "שנדדה ברחבי יפן במשך סוף המאה ה-18 והביסה ערפדים ושדים במשך ארבע עשרה שנים חסרות תקדים". סומיקו לא הגיבה לדבריו כלל, רק הזיזה מפניה את שיערה הארוך, שהגיעה עד למותניה.
"כל אחת מכן הינה קוטלת לדוגמא. אני אומר זאת כמי שחקר את שושלת הקוטלות באלף האחרון, כלומר איני אומר זאת בקלות ראש. ביחד, אין לדעת מה אתן מסוגלות. אני מקווה שתוכלו להיות ישועתה של האנושות, לא פחות".
בלי לחץ, חשבה באפי בערפול.
"ממה נציל את האנושות?" אמרה הנערה הבלונדינית.... אגת'ה, הזכירה באפי לעצמה. אגת'ה דיברה מאוד בנחישות, כאילו מנסה לשכנע את עצמה במציאות וחשיבות הנושא. "האם אל אפל כלשהו או שד גיהינום עלה..."
"הלוואי וזה היה כה פשוט", אמר מרקווית', "למרות שהסיפור די סבוך.... היסטוריה טרגית שכולכן בודאי למדתן עליה... קל יותר לתאר את התוצאה הסופית כצמצום ניכר של מספר האנשים ועלייה במספרי הערפדים. הם....", הוא היסס לרגע, ואז אמר, "הם מנצחים".
פרנסס הצטרפה, "במשך רוב חייכן היה ערפד אחד על כל חמישים אלף איש".
"לא בסאנידייל". מלמלה באפי.
פרנסס ירתה בה מבט, אך המשיכה. "כיום, המספר קרוב יותר לערפד אחד על כל 100 איש".
"לא ייתכן", התנשפה קסיאוטינג. אגת'ה הצטלבה. נור הזעיפה פניה אף יותר, מה שנראה בלתי אפשרי עד לאותו רגע. סומיקו לא הגיבה כלל.
"לכן, מכל האנשים, אסור להתייאש", אמר מרקווית', מחייך אליהן קלות, "אתן הלוחמות שלנו. אתן התקווה הגדולה ביותר שלנו. אנו נאמן אתכן שוב, נלמד אתכן להשתמש בנשק מודרני ושיטות מודרניות. נלמד אתכן על המאה הזו. ואז נגלה בפניכן את העולם שיהיה להוט להאמין בכן. ואני מאמין – בפני המועצה שתהיה מוכנה לקבל אתכן".
"תגלו אותנו לעולם?" אמרה באפי בהיסח הדעת, "כלומר כולם יודעים על הקוטלות עכשיו? כנראה שזה הגיוני, מאחר וכולם יודעים על ערפדים עכשיו..."
"נכון מאוד, באפי", אמרה פרנסס בקול שהיה יכול להיות מעודד או מגנה. "כשהמאבק הפך להיות עז מדי מכדי להסתירו, המועצה חשבה שיהיה חיוני ליידע את האנשים שיש מי שנלחם לצידם".
"אמרת שאת מקווה שהמועצה תהיה מוכנה לקבל אותנו", אמרה נור בחדות, "למה התכוונת"?
מרקווית' היסס.... ובאפי כבר ידעה שהוא אדם שאינו רגיל להסס. "ובכן, כששדי הג'נטה התגלו, העליתי בפני את המועצה את השאלה בדבר ביצוע הכישוף. היו חילוקי דעות, דיונים, ויכוחים. הם עדיין ממשיכים בויכוחים, והיו ממשיכים בהם במשך חמישים שנה, אם הייתי משאיר את העניין בידיהם".
"המרית את פיה של המועצה?!" שאלה אגת'ה, המומה.
"בואי נאמר שפשוט לא שאלתי". אמר מרקווית'. אגת'ה הביטה בו בגינוי, וכך גם קסיאוטינג. פרצופה הזעוף של נור לא השתנה. סומיקו לא הגיבה. באפי, מצד שני, חשה פרץ קצר ולא רצוני של אהדה כלפי מרקווית'.
"מספיק דיונים ליום אחד", אמר מרקווית', "אתן בודאי מוצפות ומותשות. יש לנו חדרים בשבילכן... מעט צפופים לעת עתה, למרות שלאחר שהמועצה תלמד על קיומכן, אין לי כל ספק שנוכל למצוא לכן משהו יאה יותר למעמדכן. משהו בתוך מבצר הצופה עצמו".
אחד מהאנשים עטויי לבן שהיו בחדר.... גבר צנום שנראה בשנות ה-30 לחייו, עמד ליד סומיקו והרים בהיסוס את ידו. "אני חושב שאולי יש לנו בעיה קטנה", אמר.
"ומהי?" שאל מרקווית'.
האיש הביט לעבר סומיקו. סומיקו אמרה, "קוקו ווה דוקו?"
מרקווית' והגבר הרזה הביטו אחד בשני לרגע, ואז הביטו שוב על סומיקו. היא אמרה, "אטאשי ווה דארה?"
הגבר הרזה שילב את זרועותיו, "קראתי את מכתבי הצופה שלה למועצה מהתחלה ועד הסוף. הוא אמר ששיעורי האנגלית שלה מתקדמים בצורה יוצאת מן הכלל".
"סומיקו שאלה, "דארה קה, ניהונגו גה דקימסו קה?"
"צופים מלאי חיבה.... לעיתים... ידועים כמגזימים בדבר כישורי הקוטלת שלהם, עקב... אה.... גאווה מובנת...." אמר מרקווית' לאט.
סומיקו הביטה בהם, ובאפי הבינה שמה שקלטה כחוסר תגובה היה, בעצם, סוג נשלט מאוד של פאניקה.
"ובכן, פשוט תביאו מתורגמן", אמרה באפי. כולם נעצו בה מבט. "פשוט תמצאו מישהו שמדבר יפנית. אלוהים! היא בודאי מתחרפנת!"
פרנסס מלמלה בבלבול גלוי, "מתחרפנת?" אחד מהצופים משך בכתפיו.
"אשמח מאוד לעשות זאת, באפי", אמר מרקווית', "אבל במאה הזו יפנית היא שפה מתה. אולי יש מלומד היכן שהוא... ובכן, נחפש".
"ובינתיים?" שאל הצופה של סומיקו.
"בינתיים נעשה עבורה מה שאנו עושים עבור כל האחרות", אמר מרקווית', "ניתן לה הזדמנות לנוח".
* * *
כולן היו בחדר אחד, חמש מיטות קטנות נפרשו כאילו הן היו במגורי חיילות. אולי הן באמת היו, חשבה באפי. לכל אחת מהן ניתנו כמה מהבגדים חסרי הצורה, כריות ושמיכות, והבטחה שיראו אותן בבוקר. אגת'ה היתה מעט מבולבלת בדבר האופן שהן היו אמורות להתלבש ללא עזרה של משרתות, אך חוץ מזה, הן היו כולן די שקטות עד שעזבו הצופים.
ברגע שהדלתות נסגרו, הן כולן הביטו אחת ברעותה בקהות. באפי ידעה שהיא בשוק. מהמבטים של האחרות, היא לא היתה לבדה. "זה מאוד מוזר", אמרה אגת'ה בקול רועד. היא היתה מכורבלת לרגלי מיטתה, לא מוכנה להוריד את הסדין כדי להחליף לבגדיה החדשים.
"אינני בוטחת במרקווית' הזה", אמרה נור, "הוא לא היה צריך לשמור את הסוד הזה מפני המועצה".
"נכון", אמרה קסיאוטינג. הסדין שלה כבר נזנח על הרצפה, בעודה אוחזת במלבושיה החדשים כדי לבחון אותם, אחד אחד. "אבל הוא הקים אותי מן המתים, וככל שאני חושבת על זה, פחות ופחות אני נוטה לדאוג לגבי הפרטים".
"לא יכול להיות שזה קורה", אמרה באפי. היא העבירה את ידיה בשערה, קמצה אותן לכדי אגרופים ומשכה את הקרקפת שלה. "ז'תומרת, לא יכול להיות! מוות הוא המתת שלי! לקחתי את המתנה הזו! אז מגיע לי להיות מתה עכשיו! הקוטלת הראשונה אמרה לי את זה".
"המה?" שאלה אגת'ה.
"הקוטלת הראשונה! אתן... אתן ראיתן אותה גם כן, נכון? הקוטלת המקורית ביותר, הראשונה ביותר שנקראה ונבחרה וכל הג'אז הזה? עם ראסטות, וכל עניין ה- no-woman-no-cry הזה?"
"את מבינה משהו ממה שהיא אומרת?" שאלה נור.
"לא ממש", אמרה קסיאוטינג, "את אומרת שראית חיזיון או משהו כזה?"
"כן, בדיוק", אמרה באפי, מנסה בכל כוחה לא להתעצבן על האנשים היחידים בעולם שיכלו להבין אותה, "הצופה שלי, החברים שלי ואני, פעם עשינו את הכישוף הזה לחבר את הכוחות שלהם עם שלי, וזה לגמרי העלה ת'סעיף לקוטלת הראשונה, והיא ניסתה להרוג אותנו בחלומות שלנו...", באפי הביטה בקהל שלה והבינה כי כולן נראו מזועזעות. "לא מצלצל לכן מוכר?"
"אני לא מזלזלת במקור הכוחות שלי". אמרה נור. אגת'ה וקסיאוטינג הנהנו. סומיקו היתה היחידה שלא נראתה מבועתת, אך מכיוון שהיא נראתה פשוט מפוחדת ומבולבלת, זה לא ממש עזר.
"תשכחו מזה", אמרה באפי בקיצור.
הן כולן ישבו בשתיקה במשך שתי דקות. ואז קסיאוטינג שברה את הדממה, "איך אתן חושבות שהעולם עכשיו?" שאלה בהיסוס, "עם כל כך הרבה ערפדים".
הן שתקו לרגע. "אני בטוחה שזה לא כמו משהו שרציתי לראות", אמרה אגת'ה לבסוף.
"זה לא משהו שהיינו אמורות לראות", אמרה נור בעצבות, "אני אומרת לכם עכשיו, זו טעות".
"נו, בוודאי שזו טעות", אמרה קסיאוטינג, ובפעם הראשונה קולה הצלול איים להישבר, "הדבר האחרון שאני זוכרת… הצופה שלי מתה, ואני גססתי איתה, ואני חשבתי שזה כל כך נכון שאנחנו ביחד, זו לצד זו, כמו שחיינו. ואני פה בלעדיה…", קולה נדד לרגע. אז היא ניקתה את גרונה ואמרה, יותר ביציבות, "אני יודעת שזו טעות, אבל מה נוכל לעשות בקשר לזה?"
"שום דבר", אמרה אגת'ה, "מאומה".
הן היו שקטות שוב. סומיקו, באופן אירוני, סיימה את השיחה כשמשכה את אחת מכותנות הלילה… לפחות באפי חשבה שזו כותנת לילה, קשה לדעת… ונכנסה למיטתה. אחרי היסוס קצר, הן כולן עשו כמוה. באפי נשכבה, וקסיאוטינג אמרה, "אורות".
האורות כבו, מותירים אותן בחשכה. "לפחות זה אותו דבר", מלמלה קסיאוטינג.
באפי לפתה את הכרית שלה. עתה, סוף סוף, כשכלום לא קורה סביבה, היא תוכל לחשוב על זה…
ג'יילס מת, חשבה. אנג'ל מת.
כל אחת מהעובדות הללו צריכות להרוג אותה, חשבה. לא יתכן שתוכל להמשיך בעולם בלי אחד מהם, קל וחומר בלי שניהם… שני האנשים שדאגו לה, לימדו אותה, תמכו בה. האיש שחשבה עליו כעל אביה. הגבר היחיד שבאמת ובתמים אהבה. שניהם אינם עתה. אפר ואבק.
ווילו מתה, חשבה. זאנדר מת.
הם לעולם לא יבואו שוב לביתה צוחקים ומתבדחים. לעולם לא יתקשרו אליה כדי לקבל עצה בנושא אהבה, כאילו שאין מישהו אחר בעולם פחות מתאים לתת אותה…
דאון… האם דאון מתה? האם דאון יכולה למות? מה קרה לה? מה שקורה לאנשים כמוה, כנראה. אני מקווה שהיתה מאושרת…
דמעות החלו לדקור בעיניה, אבל באפי לא יכלה להפסיק להוסיף לרשימה.
אניה מתה. טארה מתה. ריילי מת. אוז. קורדיליה. ווסלי. גרהאם. ג'ונתן. אלוהים, הברנש ברכבת התחתית, זה שזכר שהיא לא אהבה גבינה בסנדוויץ' הפסטרמה שלה, גם הבחור הזה מת. המרצים שלה מהקולג'. ג'וליה רוברטס. הדוור. כולם אינם, נמחקו, כמו שמות על לוח.
אני זו שאמורה להיות מתה, חשבה. נתתי לזה לקרות. הייתי מוכנה. בחרתי ללכת, אבל אני עדיין כאן והם אינם, כולם, אפילו…
אמא שלי. אמא שלי מתה.
זו היתה המחשבה האחרונה הזו, זו שהיה לה הכי הרבה זמן להבין – שלבסוף שברה אותה. באפי כבשה את פניה בכרית והחלה לבכות.
דרך התייפחויותיה היא יכלה לשמוע את בכיין של האחרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: