פרק שלישי – שש נערות בכל העולם
אל תחשבי על זה, אמרה באפי לעצמה.
המשא שלה נראה בלתי נסבל בחודשים האחרונים… או בחודשים האחרונים לפני 350 שנה. כדי להתגבר, באפי עיצבה את המילים האלה לכדי מנטרה. אל תחשבי על זה. אל תביטי במסה העצומה של סכנה, אימה ואובדן. את רק צריכה לטפל בדבר אחד כל פעם. זה פשוט אחד מאותם דברים. אל תחשבי על זה יותר מדי, ואת תצאי מזה.
בחלק הקטן במוחה שלא היה בשוק תהומי, ידעה באפי שהמנטרה הזו לא היתה מעולם מכאניזם ההתמודדות הטוב ביותר והיה לגמרי ובאופן מוחלט לא מתאים לטפל בסיטואציה כמו זו. אבל באותו רגע, רוחה מוכת היגון לא היתה מסוגלת להמציא משהו אחר על מנת להחזיק אותה.
ולכן היא מצאה את עצמה יושבת בחדר אימונים של המאה ה-24, דומה מאוד לזה של המאה ה-20, מקשיבה להרצאה של צופה על טכניקות קרב. במקום לצרוח עליו או להתעלף או לחתוך את הורידים, היא ישבה בקהות, חושבת לעצמה: רק עוד דבר אחד.
"אתן ודאי חושבות אותנו ליומרניים, מלמדים חמש מכן – הלוחמות הגדולות ביותר של זמניכן – כיצד להילחם", אמר מרקווית'.
"יומרניים. זו מילה טובה", אמרה נור "מתחת לשפם". קסיאוטינג ואגת'ה ירו בה מבטים מביעי מורת רוח. סומיקו היתה ממוקדת על מרקווית' כאילו היתה מהופנטת.
מצידה, באפי ישבה שלובת רגליים על הרצפה, מנסה להתרכז במה שמרקווית' אומר, בעמיתותיה הקוטלות, חברותיה היחידות בעולם החדש והמוזר הזה. בכל דבר מלבד מצעד המתים שהמשיך לצעוד בתוך ראשה.
ריילי לא יבלה חג מולד נוסף באיווה.
אניה לא תנהל עוד מכירות במאג'יק בוקס.
ספייק עישן את הסיגריה האחרונה שלו.
אל תחשבי על זה…
"כולכן לחמתן בתקופות שבהן קוטלות לחמו ביריביהם בקרב מגע", אמר מרקווית'.
"מה אנחנו עושות עכשיו?" שאלה באפי בעייפות, "פשוט מנדפות אותם?"
פרנסס הזעיפה אליה פנים מהמקום בו עמדו הצופים, אך מרקווית' חייך מעט. "יש לנו שיטות אחרות בימים אלה".
"מה? קסמים?" שאלה באפי, "תמיד התכוונתי ללמוד קצת מהוויקה מוג'ו".
הצופים כולם קפאו, ושניים מהם השתנקו. מרקווית' הזדקף ונעץ בה מבט. באפי יכלה להרגיש את לחייה בוערות. "מה אמרתי?" שאלה.
מרקווית' העניק לה חיוך נוסף, אבל הפעם מרוחק ומלאכותי. "עלינו לזכור... כולנו", אמר, בהביטו אל הצופים הבלתי מרוצים, "שהקוטלות שלנו הגיעו מתקופות קודמות. הגישה שלהן כלפי נושאים כמו קסמים עשויה להיות שונה, כמו שיטות הלחימה שלהן".
"קסם.... זה דבר רע?" העיזה באפי.
"הרגשתם חופשיים להחיות אותנו מן המתים", ציינה נור, "האם ביצעתם חטא?"
באפי הביטה במהירות כדי לראות את ההבעה על פניו של מרקווית', אך הוא פשוט הנהן. "חלק מהמועצה חושב שכן. אך האמת מורכבת יותר. במשך השנים הגיע שלב שבו יותר מדי אנשים השתמשו בקסמים, יותר מדי אנשים שהשתמשו בהם שלא כיאות. כמה דברים הרסניים התרחשו. כיום, השימוש בקסם נמצא בפיקוח צמוד. רק מי שלמד במשך הרבה שנים, מוסמך לעשות זאת".
"זה רק הגיוני", אמרה אגת'ה.
חנפנית, חשבה באפי. אך במוחה עלה מראַה של ווילו מביטה בה בהתנצלות כשבאפי ניסתה להילחם בטרול המכושף שהרס את חנותו של ג'יילס.
זה רק הגיוני.
ווילו... הו, אלוהים. היא רצתה לראות את ווילו...
אל תחשבי על זה. אל תחשבי.
"אם לא בידינו ולא על ידי קסם, אז מה?", שאלה קסיאוטינג, "ואני חייבת לומר לך, זה שאיני יכולה להשתמש בידיי, זה די מוציא את ההנאה מכל העניין".
מרקווית' חייך, "זוהי הרוח הנכונה! לעולם אל תחששו, אתן תגרמו לנזק רב מאוד. תהיו חייבות. המאסטר של הערפדים – יצור ששמו קִין – גרם יותר בעיות מתמיד".
קין, חשבה באפי. היא רשמה לעצמה את השם, ללא רגש. כמעט כאילו היתה משרבטת דבר מה שנשמע כמו משהו שיכול להיות במבחן באחד מהקורסים שלה. לא היה לה איכפת, היא אפילו לא יכלה להעמיד פנים שאיכפת לה, אך עמוק בתוכה היא ידעה שזה עלול להיות חשוב בקרוב.
"קין. הוא פיקח, ערמומי וקטלני. הוא מצא דרכים לשכנע אנשים לשמור על סודותיו, אולי אף לשתף פעולה עם מזימותיו, למרות שאנו יודעים מעט מאוד פרטים. אנו יודעים בכלל מעט עליו, ומי שיודע – אינו מדבר. אך הוא מפקד על יותר ערפדים ממנהיגים אחרים, והוא לוקח חיים ככל שירצה. והוא רוצה. על אף כל המשאבים שבידינו, נכשלנו מלעצור אותו, וזאת לאחר שלושים שנה שבהן הוא מבלה, בעצם, על מפתן דלתנו", מרקווית' נענע בראשו, "אתן תשנו כל זאת, אני מקווה. יש לכן את היכולת, והנשק לא יהיה יותר מדי בלתי מוכר".
הוא החווה בראשו אל הצופים, שגלגלו עגלה שהכילה קשתות וחיצים, קשתות מתכת וכמה חפצים שנראו מאוד כמו רובים. הקוטלות קמו על רגליהן והתקהלו סביב למגש.
"קשתות, אמרה אגת'ה בנימה שנשמעה כמו הקלה, "אני די טובה בהן, למעשה. אחד ממעט הדברים שיכולתי להתאמן בו בפומבי".
סומיקו הרימה קשת מתכת ובדקה את משקלה בידיה, ללא ספק שמחה להיתקל במשהו מוכר.
"זהו החידוש הגדול שלכם?" שאלה באפי, "חץ וקשת? וזה... מה....?", היא הרימה בתיעוב פריט דמוי רובה. "זה הפייזר של סולו? כאילו, זה מד"בי ומגניב, אבל זה לא ממש לחשוב מחוץ לקופסא, אתם יודעים? חשבתי שתהיו יותר היי-טקים עד עתה".
כולם נעצו בה מבטים במשך רגע ארוך. אחד מהצופים פנה אל פרנסס ולחש: "יש לך מושג על מה היא מדברת?" פרנסס נענעה ראשה בעצב.
"החידוש איננו הנשק, באפי", אמר מרקווית' לבסוף, "אלו הם האסטרטגיה והפילוסופיה שמאחורי הלחימה. בתקופות מוקדמות יותר הקוטלות, בכנות, נחשבו לניתנות להקרבה".
כי אנו כאלה, חשבה באפי, אבל לא אמרה דבר.
"רוב הקוטלות חיו לא יותר משנה. כמה חיו אפילו תקופות קצרות יותר. היו מאות קוטלות שלא שרדו אף את השבוע הראשון שלהן. המועצה קיבלה זאת כעובדה מכוננת, כאילו כך הדברים היו אמורים להיות", אמר מרקווית', "איננו חושבים כך עוד".
הוא צעד אחורנית מעט, מביט על כולן, כשהמשיך, ""עתה מתייחסים בכבוד אל קוטלות, בהערכה שמגיעה להן. חייכן הם בעלי ערך, חייכן נשמרים".
"במילים אחרות, אתה מחזיק אותנו בסביבה מספיק זמן ללמוד את כישורינו כהלכה, כדי שנוכל לעשות יותר נזק", אמרה נור.
"זו תועלת אחת, כן", אמר מרקווית' בקול יציב, "ושמירתכן בחיים משמעותה שמירתכן מרוחקות. אתן יכולות להרוג ערפדים ביעילות רבה ללא קרב מגע. בימים כגון אלו, זה אינו שווה את הסיכון. משאבינו המוגבלים מאוד מונעים מאיתנו פיתוח נשק חדש, אך אל תטעו, התחמושת המסורתית היא יותר ממספקת. אני מבין שזה בניגוד לאינסטינקטים ולניסיון שלכן, אך הצופים שלכן יתחילו לאמן אתכן מחדש. אני מאמין שתראו את הערך של שיטותינו תוך זמן קצר".
פרנסס ושאר הצופים החלו לקחת נשק ולהוביל את הקוטלות לאזורים שונים בחדר. באפי ירתה בקסיאוטינג מבט אלכסוני מהיר, "אני מתארת לעצמי שלשתינו הלכה ההנאה".
קסיאויטנג חייכה בעצב, "נכון, אבל בפעם האחרונה שנהניתי כל כך – נהרגתי".
* * *
באפי לא חשבה שאפשר להתעייף כל כך רק מלהתאמן, אך לאחר כמה שעות, זרועותיה רעדו מן המאמץ ועיניה הרגישו כאילו הן עומדות לפזול עד סוף חייה.
שנות האימון הרבות של אגת'ה השתלמו עבורה והיא חוררה מטרה אחר מטרה באמצעות החץ וקשת. קסיאוטנג כנראה הצליחה להשתלט על קשת המתכת בניסיון השני או השלישי שלה. נור עבדה עם אקדחי אנרגיה כמו צלפית מלידה. וכמובן מכיוון שהאקדחים הממו את הערפדים בלבד,יכלה נור לגשת ולשפד אותם כשסיימה.
בינתיים, נראה שסומיקו השתכללה בכל אחד מכלי הנשק מבלי אפילו להגיר טיפת זיעה.
אך פרנסס שעמדה לצידה של באפי, פכרה את כפות ידיה. "לבטח השתמשת בקשת מתכת לפני כן", אמרה.
"כן", התעקשה באפי, "הרבה פעמים. הרגתי איתה כמה מכוערים. פשוט זו לא היתה המומחיות שלי".
באפי ופרנסס הביטו שתיהן מעבר לחדר על המטרה שכבר נפגעה מספר פעמים על ידי אחרות. "כך אני רואה", אמרה פרנסס.
באפי רצתה להחזיר לעצמה את כבודה האבוד. היא רצתה להסביר שהיא יכולה לכוון טוב יותר מזה, אבל אם היתה עושה זאת, המשמעות היא להסביר מדוע ביצועיה היו כה גרועים, להסביר שכל רגע שלה, כל תנועה – נשלטו על ידי הזיכרון. שהיא לא יכלה לקחת את הנשק לידיה מבלי לשמוע את קולותיהם.
"את תורשי לקחת את הקשת רק לאחר שתשלטי על זה. עכשיו תכבי את הרקטה הזו כדי שתוכלי להתרכז".
"את יודעת, באף, יש רק דבר אחד שאני אוהב יותר מלעבוד שעות רבות עם פטיש ומסמרים כדי לבנות לך מטרות, וזה לראות אותך קורעת להן ת'צורה תוך כמה שניות".
"אלה היו נפוצים מאוד לפני מאתיים שנה. כמעט והייתי בצד הלא נכון פעם או פעמיים. את יכולה ממש להזיק ככה, באפי. זה שווה את המאמץ ללמוד".
שיעורי הקליעה למטרה הללו היו חלק מהקטילה, ועד לאותו רגע, לא קלטה עד כמה האנשים שהיא אהבה היו גם כן חלק מהקטילה הזו.
איך היא יכולה לעשות זאת בלעדיהם? במיוחד כשהם היו עדיין כה חשובים לה, האנשים שהיא אהבה...
אל תחשבי על זה.
באפי הבינה בבהלה שהיא שוב נסחפה לתוך הזיכרונות. פרנסס הביטה בה, לא בטוחה. "אני מתארת לעצמי שלא הכשירו אותך לחינוך המיוחד", באמרה באפי, "היום זה כאילו אני באוטובוס המאסף, הא?"
פרנסס פשוט הביטה בה יותר מבולבלת, ובאפי נאנחה. "אנחנו יכולות להפסיק להיום? אני לא מגיעה לשומקום כרגע. זה כנראה די ברור, לא?"
"אולי תצליחי יותר אחרי מנוחה", אמרה פרנסס, "בואי, אם כן, ניקח אותך חזרה למגורים".
בפוסען אל המסדרון, מרקווית' הצטרף אליהן. "לא התייאשנו, נכון?"
"לא יודעת מה איתכם, חבר'ה", אמרה באפי, "אני לא כל כך נלהבת".
"לוקח זמן להסתגל", אמר מרקווית' מכל הלב.
פרנסס נדה בראשה. "יש איזו דרך שנוכל לעזור?"
באפי קפאה. "יש.... יש משהו..."
"כן?" דרבן מרקווית'.
אני רוצה לגלות מה קרה לחבריי, רצתה באפי לומר. אני רוצה לדעת אם ווילו קיבלה דוקטורט, אם ג'יילס אי פעם התחתן, אם לזאנדר היו ילדים. אני רוצה לדעת אם אנג'ל המשיך להיאבק. אני רוצה לדעת מי דאג לדאון.
אך אם היא תשאל אותם, הם עלולים לומר לה, ואז היא תצטרך להקשיב. וברגע שתשמע, זה ייעשה אמיתי.
"באפי?" אמרה פרנסס.
אלוהים, היא חשבה, הם יחשבו שאני משתגעת. אולי אני באמת משתגעת. איך אוכל לשמור על עצמי מלהפוך ללא שפויה לגמרי?
"יומן", אמרה באפי.
"אבקש את סליחתך?" אמר מרקווית'.
"ניהלתי פעם יומן. זו היתה הדרך בשבילי, אתם יודעים, לשחרר קיטור", אמרה באפי, "לנקות קצת את הראש. יכול להיות רעיון טוב".
"נוכל ללמד אותך לעבוד על מחשב", אמרה פרנסס, "הממשקים ממש פשוטים..."
באפי נענעה את ראשה לשלילה. "לא, אני צריכה לכתוב. עם הידיים, אתם יודעים".
מרקווית' הנהן. "יש לנו נייר ועטים בסביבה. בדרך כלל הם משמשים למטרות כישוף. חלק מהלחשים דורשים פתקים בכתב יד או מילות קסם כתובות. אנשים עלולים להיות מעט חשדנים..."
"לא נספר להם", אמרה באפי.
"אם את חושבת שזה יעזור", אמר מרקווית', "אני אדאג שהם יישלחו אלייך מחר".
"לעת עתה, אולי פשוט תנוחי", אמרה פרנסס, "תרגישי טוב יותר אחרי מנוחה".
מנוחה היא הדבר היחיד שאני רוצה, חשבה באפי. וזה הדבר היחיד שלעולם לא אשיג.
* * *
באפי הביטה סביבה בברונז, שהיה צפוף כתמיד, אבל עם האנשים הלא נכונים. במקום שבו תלמידי שנה א' בקולג' היו צריכים להתרוצץ, לאכול טבעות בצל ולסבוא בירה שנקנתה בתעודות זהות מזוייפות – עמדו הצופים, זועפים. "סמאש מאות' " הרעישו מהרמקולים, אבל אף אחד לא רקד. כולם לבשו את הבגדים החדגוניים וחסרי הצורה שלהם.
באפי הביטה מטה במבוכה אל גופייתה המקושטת בנצנצים ובמכנסיה הכחולים המבריקים, "אף אחד לא סיפר לי על קוד הלבוש החדש".
"זה פורסם בועדה", אמרה קסיאוטינג ממקומה על נדנדת הברזל, "אם לא תתעדכני, זה יוציא את ההנאה מהכל".
"העניין הוא לא הנאה", התעקשה אגת'ה, וניקתה את המעקה עם מאבק הנוצות שלה.
סומיקו נשענה על שולחן הביליארד, המקל מוכן בידיה. היא נשארה ללא ניע לרגע, בוחנת את השולחן בזהירות, מחכה לתורה.
מרקווית' ופרנסס ישבו ליד שולחן. מרקווית' הסתכל בספקנות בבירה שלו ופרנסס אחזה בכנף עוף בתיעוב בלתי מוסתר.
"בניגוד לדעה הרווחת, יש בירות אמריקאיות טובות", אמר מרקווית', "האם זו אחת מהן?"
"מדוע קוראים לזה כנפי באפלו מתובלות?" שאלה פרנסס.
"זה לא כאילו זה כנפיים של באפלו", מיהרה באפי להסביר, "כולנו יודעים שלבאפלו אין כנפיים. אני חושבת שזה אמור להיות בופאלו, ניו יורק. את יודעת, העיר?"
"אני מתכוונת, למה קוראים להן מתובלות?" אמרה פרנסס, מפילה את הכנף בחזרה לצלחתה, "אני מכירה קטשופ שהוא יותר חריף".
המקל של סומיקו התפרץ אל הכדור בחבטה חדה שהדהדה בכל הברונז, משתיקה מייד את סמאש מאות'. באפי הביטה על שולחן הביליארד, כאשר כל אחד מן הכדורים צנח אל תוך הכיסים.
"את עושה בלגאן, באפי", נזפה בה אגת'ה, "את מדממת על כל הרצפה".
"את צריכה להיות יותר זהירה", אמרה נור.
באפי הביטה כלפי מטה. דם נקווה בקדמת חולצתה. היא אחזה אותה בידיה.
פרנסס שילבה את זרועותיה. "דם סוגר את הדלת", אמרה, "ודם פותח את הדלת".
באפי יכלה רק להסתכל על כתם הדם שגדל והתרחב. היא חשה מדקרות כאב בליבה.
היא התעוררה בבהלה. היא הידקה את השמיכות אל חזה ונשמה כמה נשימות עמוקות.
היא הביטה סביבה – נור, אגת'ה וקסיאוטינג, כולן ישנו במיטותיהן. קסיאוטינג התפרשה על המזרן שלה כאילו נמסה שם, נור התכרבלה בצורת כדור מתגונן ואגת'ה שכבה על גבה עם השמיכות תקועות בדייקנות עד לכתפיה. אך את סומיקו היא לא ראתה.
באפי התיישבה והעבירה את ידיה בשערה. היא נרדמה מוקדם כי חשבה שתצטרך את המנוחה... ככל הנראה כל מה שקיבלה זה לילה ארוך לבד עם מחשבותיה, שלא היו החברה הנעימה ביותר.
בחזרה אל חדר האימונים, החליטה. אולי אוכל להתיש את עצמי, כמו שעשיתי קודם. להתיש את עצמי עד ששום דבר לא יישאר.
היא החליקה בזריזות ממיטתה וחטפה את בגדי האימונים שלה, שמבחינתה נראו בדיוק כמו בגדי השינה, וטופפה במסדרון לעבר חדר האימונים. כפי שהבינה זאת, מרקווית' חשב שהבניין ישמור עליהן בסודיות עד שיהיו בשיא כושרן, ואז ייקח אותן אל מבצר הצופה. אם זה תלוי בי, חשבה באפי, זה ייקח זמן. ומה לעזאזל הוא מבצר הצופה בכלל? נשמע כמו דיוויד כורש בשבילי.
כשדלתות חדר האימונים נפתחו לקראתה, פתחה באפי את פיה לקרוא להדלקת האורות, אך האורות כבר דלקו. באחת מפינות החדר, מחזיקה מוט לחימה בידיה, עמדה סומיקו.
סומיקו הביטה אליה במהירות, תחילה בבהלה, ואחר כך ברוגע, כאשר זיהתה את באפי.
"מצטערת", אמרה באפי, "אני מתכוונת, לא חשבתי שאני מפריעה..."
סומיקו בהתה בה, ובאפי הרגישה מעט מטופשת שניסתה לנהל שיחה באנגלית. "את בטח לא מדברת צרפתית", אמרה באפי, "פרלה וו פרנסה?"
שום תגובה. "לא משנה", נאנחה באפי, "הייתי יכולה רק לומר לך שאני הולכת לשוק לקנות ביצים וחלב, ושהחולצה החדשה שלי היא כחולה. לא ממש התחלה של שיחה".
סומיקו המשיכה לבהות, אבל ההבעה שלה היתה מעט רכה יותר. באפי תהתה אם היא העריכה את המאמץ לתקשורת, למרות שהיה עקר. "טוב, באתי לכאן להתאמן, כמוך. אז אל תשימי אלי לב. תמשיכי בשלך".
באפי החליפה בגדים בזריזות ובלי מבוכה. אין טעם להיות צנוע בפני מישהו שפגשת בעירום. היא חיפשה אחר הקשתות, אך זה נראה כאילו החזירו אותן למקומן.
יד טפחה על כתפה ובאפי קפצה. כאשר הסתובבה, ראתה את סומיקו עומדת ממש לידה. "אלוהים, הבהלת אותי! את ממזרתא חמקנית קטנה, לא?"
סומיקו לקחה צעד אחורה ואז כופפה את ברכיה והביאה את זרועותיה לעמדת לוחמה. באפי נלחצה לרגע, ואז הבינה שסומיקו לא עשתה כל תנועת תקיפה. "הו, את רוצה להיאבק? אני צודקת?" באפי התכופפה לעמדה משלה ועשתה כמה תנועות קלות בידיה, "להיאבק?"
אחרי רגע, סומיקו הנהנה בראשה בקצרה. באפי נאנחה. "לקחו גם לך את כל הכיף, אני מתארת לעצמי. טוב, אז תראי לי מה את יודעת".
באפי הביאה עצמה לעמידת לחימה והיססה לשנייה, מספיק זמן כדי לקלוט שרגלה של סומיקו חלפה ביעף לעבר פניה. היא התכופפה בדיוק בזמן והושיטה את זרועה כדי לבלום מכת אגרוף נמוכה שנראתה כאילו נעה מעט מתחת למהירות האור. באפי שלחה את רגלה, סומיקו זינקה מעליה ללא מאמץ, מכוונת בעיטה נוספת לעברה של באפי, תוך כדי כך. באפי מעדה אחורנית ומצאה את שיווי משקלה רק במזל.
הן המשיכו להילחם, מכה אחר מכה, בלימה אחר בלימה, במהירות כה מעוורת, שלבאפי כמעט לא היה זמן לחשוב. היא נלחמה באמצעות האינסטיקט, באמצעות רפלקס בלבד. בכמה רגעים של צלילות דעת שהיו לה, ברגעים הספורים שיכלה לנשום, להיזכר בעצמה – הבנה שלא היתה לה כמוה, החלה לשקוע בתוכה.
סומיקו היתה טובה ממנה.
באפי נלחמה ביצורים חזקים ממנה, אך היא ניצחה באמצעות ערמומיות. היא לחמה ביריבים שהיו חכמים ממנה, אך ניצחה באמצעות נחישות. היא אפילו נלחמה בקוטלות אחרות, אך לקנדרה היה דיוק בלי תשוקה, לפיית' תשוקה בלי דיוק, והעובדות האלה הן שנתנו לבאפי את היתרון.
אך סומיקו לא הסגירה דבר, לא החמיצה מכה. עיניה היו חיות עתה, ההבעה הריקה שהיתה לה התחלפה במשהו שהיה חצי זעם, חצי אושר. היו לה תנועות שבאפי מעולם לא ראתה, תגובות מהירות יותר ממה שבאפי אי פעם דמיינה שקיימות. באפי העניקה לה התעמלות. זיעה החליקה על עורה של סומיקו, מתיזה משיערה הארוך כשהסתובבה במהירות. אך בשורה התחתונה, אם היה זה קרב אמיתי ולא רק אימון – לבאפי לא היה ספק שהיא היתה גמורה מזמן.
סומיקו חגה באחד מאותן בעיטות סיבוביות שלה, ובאפי לא הספיקה להתכופף ממש, אלא רק לצנוח. כשפגעה ברצפה, היא שמעה קריאה מזועזעת, "מה אתן עושות?"
באפי הרימה מבטה כדי לראות את פרנסס עומדת בפתח. הצופה של סומיקו היה לצידה, ידיו מקופלות על חזהו. סומיקו שלחה מבט מטה אל באפי, ואז הביטה ברוגע על הצופים.
"אנחנו נלחמות", אמרה באפי, קמה ברעדה על רגליה, "אתם יודעים, מתאמנות".
"זה איננו אימון", התעקש הצופה של סומיקו, "זה בדיוק סוג הלחימה שאתן אמורות לזנוח".
"שיואו, אני מקווה שעדכנת את כל הערפדים בנוהל החדש", אמרה באפי, "אם הם יפלו עלינו, אני אוכל לומר: אתם מכירים את הכללים! ערפדים רעים! תחזרו במהירות למרחק של קשת! והם פשוט יסתלקו. ככה זה עובד עכשיו?"
פרנסס נתנה בה חיוך עקום, "כמובן שאת זקוקה עדיין לכל כישורייך, באפי. אבל הייתי אומרת ששתיכן אינכן זקוקות לעזרה נוספת בשטח הזה. אם תשחקי את עצמך באימונים כל הלילה, לפחות עלייך להתרכז בדברים שתצטרכי בהם עזרה".
"אין לך מושג כמה עזרה אני צריכה", אמרה באפי, "את הדבר היחיד שאני צריכה – אתם לקחתם ממני..."
"אבקש את סליחתך?" אמרה פרנסס. הצופה של סומיקו הרים גבה.
"תשכחי מזה", ענתה באפי.
"יש לכן יום גדול נוסף מחר, בנות", אמרה פרנסס, "ואתן זקוקות למנוחה. בואנה".
היא הושיטה ידה. סומיקו ככל הנראה הבינה את המחווה, משום שהיא פנתה אל באפי, קדה במהירות, ואז הלכה לעבר הדלת. באפי אספה את בגדי השינה שלה בידיים שרעדו מתשישות. פרנסס באה אל צידה והחיוך שהיה על פניה נראתה מעט יותר אמיתי. "עלייך פשוט לתת לעצמך זמן, באפי. את תראי. אני בטוחה שהיית טובה בכל כלי הנשק לפני ש... ובכן, לפני כן".
"אינך יודעת זאת כבר?" אמרה באפי, מביטה במלוכסן בפרנסס, בעוד הן הולכות אחרי סומיקו והצופה שלה החוצה, "כל המידע הביוגרפי שלך?"
"ובכן, התיקים שלך אינם שלמים כמו אלה של הבנות האחרות".
"אמרת את זה קודם", אמרה באפי, "למה זה? החומר שלי הלך לאיבוד במעבר דירה או משהו?"
פרנסס נענעה בראשה. "הצופה שלך כנראה היה די... הא.... סלקטיבי בחומרים ששלח למועצה. לא נראה שהוא חש שעליו לשתף בכל פרטי פעילויותייך".
"ג'יילס היה מוזר ככה", אמרה באפי.
היה. המילה היכתה בבטנה, עצרה אותה מלכת. היא לא אמרה זאת בקול רם לפני כן, לא השתמשה בזמן עבר.
אל תחשבי על זה.
פרנסס עצרה לידה. אולי היה לה מעט יותר טאקט ממה שבאפי חשבה או שהשתוקקה לשנות את הנושא. "בחרנו בך מכיוון שהיית אחת מהטובות ביותר, באפי. זה היה הקריטריון החשוב ביותר עבורנו, שהבנות שנחייה יהיו מוכשרות באורח יוצא דופן. את זה אנחנו יודעים עלייך, לפחות".
באפי הנידה בראשה, רוחה התרוממה מ'דכאון תהומי' לפשוט 'מדוכאת'. לאט לאט היא החלה לצעוד שוב קדימה. "זו היתה רק אחת מהסיבות? מה היו האחרות?"
"ובכן, התכוונו להשיג קוטלות שדיברו אנגלית, למרות שזה לא ממש עבד בדיוק כפי שרצינו", אמרה פרנסס עם ניע ראש קל לעברה של סומיקו. "יכולנו להחזיר רק את הקוטלות שהיה לנו... בהיעדר מילה מתאימה – דגימה גנטית מהן. זה לא קשה להשיג בתקופות האחרונות, למרות שסומיקו ואגת'ה היו מעט מאמץ. כמו כן, רצינו קוטלות שתוכלנה להשתלב בחברה שלנו".
"מה זאת אומרת?"
"שרצינו קוטלות עם חוש אחריות מפותח. יכולת לציית לחוקים. מסירות למשימה יותר ממחוייבויות אחרות בחיים. אלו הם זמן ומקום שזקוקים לאנשים עם חוש אחריות, באפי. וחשבנו שהקוטלות שיהיו הממוקדות ביותר בעבודתן, יוכלו להסתגל טוב יותר למאה הזו".
באפי נעצרה שוב והביטה בה. "זה מה שרציתם?"
"כמובן". פרנסס הביטה בה בסקרנות.
"אני לא שום דבר מהדברים האלה!" אמרה באפי, מחווה בידיה כאילו יכלה להסביר יותר טוב בתנועות, "אני מתכוונת, אני עושה את עבודתי. אני יודעת שזה חשוב. אבל תמיד היו לי החברים שלי והמשפחה שלי ו... ו... כולם. ביצעתי את הקטילה, אבל להיות הקוטלת לא היה הכל בשבילי. ואני כל כך לא בקטע של חוקים".
"את לא רצינית", אמרה פרנסס.
"לא, זה קטע הסטנד אפ שלי. בטח שאני רצינית! ג'יילס לא אמר לכם את זה? הוא תמיד טיפס עלי בגלל זה...." והנה שוב זמן העבר הזה. באפי הרגישה שהיא עומדת לבכות. היא מצמצה כדי לדחוף את הדמעות בחזרה פנימה והמשיכה לדבר. "אני לא שום דבר מהדברים שרציתם. שום דבר! אז למה אני פה?"
פרנסס הביטה בה לרגע ארוך, חוסר הודאות על פניה הופך למורת רוח קר, "בכנות שאין לי מושג".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: