יום שישי. אני שמה גלגל"צ אשר מביא לי סופשבוע רגוע שאפשר לרקוד לצליליו עם המגב ולדמיין שהוא איתן אורבך. הוא מסובב אותי לצלילי קולדפליי. "איתן", אני אומרת לו, "למה אתה כל כך רזה? אולי תקפוץ אח"כ לצ'ולענט?".
תלתול יושבת בתוך הארגז החדש שלה שהבאתי לה מהסופר. היא בדיוק סיימה להעיף את כל הצעצועים שלה מתוכו ולהסתכל על הספלשים הקטנים שהם עושים כשהם נוחתים בתוך שלולית מי הסבון.
"יום יבוא וכ-ל זה יהיה שלך", אני מבשרת לה. היא לא מתרשמת. גם יולי לא. היא רובצת על הכורסא ומפהקת.
אני חושבת איך שני יצורים כאלה ממלאים את חיי. זר לא יבין זאת. הן מצחיקות אותי בלי להתכוון. הן מנחמות אותי כשנדמה לי שאחרי החושך, לעולם לא תזרח השמש. ובעצם הכל היה בטעות. או שלא. לפעמים אני בטוחה שזו ידו המכוונת של אלוהים.
בראשית היתה קיטי.
הייתי בכלל בנאדם של כלבים. כוּשוּ (שקיבל את שמו בגלל שהיה מכשכש בזנב 90% מזמן העירות שלו לפי גרסה אחת, או בגלל שהיה לו "כוש הומור", לפי הגרסה של הילד שגר בקומה למעלה), הכלב המשפחתי שלנו, היה ישן איתי במיטה ומתחלק איתי בארוחות. זה היה מאוד יעיל במקרים שהארוחות לא היו כל כך טעימות.
היו חסרים לו שלושה חודשים להשלים 16 שנה.
אחר כך הפציעה בחיי בוני, הכלבה הכנענית הלבנה, שהיתה קיבוצניקית בנשמתה. היא היתה היחידה שבאה לכל אסיפות החברים וגם השתתפה בתורנות שמירה. אותה איבדתי למחלת הסרטן. היא היתה רק בת שבע וחצי ולא הספיקה להכיר את כל החיילים שסיירו בבט"שיות שלהם, היא לא הספיקה להסתכסך עם כל הדורבנים בסביבה, היא לא הספיקה לנבוח על כל העזים שברוב חוצפתן העיזו לעבור ליד הגדר.
אבל אני מקדימה את המאוחר.
בוני היתה איתי באותו אחר הצהרים, היא באה לקבל את פניי בתחנת האוטובוס. טוב, אין טעם להשלות את עצמי. היא באה ללוות את ילדי הגן שהיו חוזרים כל יום הביתה בשעה ארבע ביונדאי של הקיבוץ השכן. ליד חדר האוכל שמענו יללת חתול. היא נשמעה כמו אזעקה ובבירור הגיעה מזוג ריאות חזקות מאוד. בוני כיוונה אותי אל המרזב, משם שלפתי גור חתולים מבוהל אפור-לבן-מנומר. עשינו סיור באזור, אבל לא היה כל סימן לאמא.
היה לי ברור מה אני צריכה לעשות. לקחתי אותו הביתה.
בבית הערתי את בן זוגי שעבד משמרת לילה והנחתי לו את הגור הזעיר על החזה. הוא פתח עין אחת וכל מה שאמר היה: "אוי, לא". הוא כבר הכיר את הנטייה שלי להביא הביתה כל מיני אסופים, חלכאים, נדכאים ויתומים. את רובם הוא הצליח לסנן. לפעמים הוא נכשל. בוני היתה ההוכחה היומיומית.
כשהוא התעורר לגמרי, התבררו לי כמה דברים. א. זו נקבה. ב. היא בערך בת חודש, כלומר היא עוד יונקת. ג. אני לא משאירה אותה בבית.
"מותק" קיבלה חלב פעם בשלוש שעות מבקבוק של תינוקות. אז עוד לא ידעתי שחתולים ששותים חלב תנובה 3% זה מיתוס שנולד באגדות ילדים. בעצם, חלב פרה עושה להם שַמות במערכת העיכול. לקח הרבה זמן עד שהאינפורמציה הזו התגלתה לי בספר, משום שכנראה הבריונית לא קראה את הספר הספציפי הזה.
כל ניסיון שעשיתי למצוא לה שם, התקבל במחאה תקיפה. "את תתני לה שם", אמר לי האידיוט, "ואז תיקַשרי אליה. תטפלי בה עד שתיגמל, ואז את מחזירה אותה לאיפה שמצאת אותה".
"בטח", אמרתי לו.
בבקרים קיטי היתה באה איתי לעבודה, כשהראש שלה מציץ מתוך התיק. היא היתה ישנה על השולחן שלי ופעם בשלוש שעות הייתי עושה הפסקה ומאכילה אותה. הבוס שלי לא אמר כלום. הוא שתק גם כשהיא עשתה לו פיפי על המדפסת hp החדשה שהביא.
בוני וקיטי לא היו חברות. למעשה, הן די התעלמו אחת מהשנייה. בהיגיון הכלבי שלה, בוני הבינה שהיא יכולה לרדוף אחרי כל החתולים בשכונה ולמרר להם את החיים, אבל החתול הזה שונה. היא קינאה אבל עשתה זאת כמו ליידי. כשהן לא התעלמו אחת מהשנייה, זה היה יוצא מאוד מצחיק. קיטי היתה אורבת לה ליד הדלת וכשבוני היתה עוברת, היא היתה מצליפה ברגליה האחוריות עם הכפות הקטנות שלה. בוני היתה מביטה אחורנית אך מחליטה שתגיב בזמן ובמקום המתאימים לה. הזמן הזה היה מגיע לקיטי בהפתעה. היא היתה יוצאת מחדר השינה שלנו, אחרי שינה מרעננת במיוחד, ובמסדרון היה מחכה לה בולדוזר שחוסם לה את הדרך ונוהם בתגובה לכל ניע שלה. להלכה, היא היתה יכולה לשבת שם עד הודעה חדשה, נראית קטנה ואומללה, אלמלא היו נכמרים עליה רחמיי והייתי מצילה אותה.
קיטי גדלה להיות חתולה מאוד מיוחדת. היא היתה מאוד עצמאית ובוגרת. גילויי חיבה מוגזמים היו מוציאים ממנה מבטי בוז. היא הקציבה לי מדי יום 30 שניות לליטופים, שבסופם נשמע קול הגונג והציפורניים היו נשלפות. לא היה לה זמן וסבלנות לשבת עלי ולגרגר כמו כמה מאחיה ואחיותיה הפותים. מצד שני, הכבוד שרחשתי לה חזר אלי כפול ומכופל. זה היה ברור שאני אמא שלה, הביטחון שלה, הבית, היציבות, זאת שמטפלת, מאכילה, נותנת תרופות ומנקה את ארגז החול. והיא תחזקה את הסלע הזה שבחייה. שום דבר לא היה מתחת לרמתה, גם לא ללקק לי את הדמעות כשבכיתי.