ובו תבוצע הדחקה משמעותית וכן יסופר על דיירות חדשות
כבר הרבה זמן שאני דוחה את פרק ג', כי לימדו אותי ש-ג' חייב להגיע אחרי ב'. אבל ב' הוא סיפור שאינו רוצה להיות מסופר, הוא סיפור שאין בו תועלת מלבד כאב. הלקח שבו זה מכבר נלמד, הופנם ויושם. זהו הסיפור כיצד איבדתי את קיטי, זו שהחזיקה אותי בחיים כשנבקע סדק בחיינו, ואשר בגינו חזרנו ביחד אל העיר אל דירת חדר וחצי עלובה, שמעולם לא היתה הבית. זהו הסיפור, שבניגוד לחיים, מפריע לי להתקדם הלאה.
אז אני מתעלמת מחוקי ההמשכיות שחלים על כל בת טובים שכמוני, ומדלגת היישר לפרק ג'. גם לי מותר לעיתים למרוד.
אחרי שהפסקתי לשמוע את טפיפות רגליה הקטנות והוירטואליות של קיטי שלי בכל שעות היממה, ולאחר שכיליתי את הגרעין הקשה של האבל, ולאחר שלמדתי לחיות ללא רשת הביטחון והמשמעות לחיים שהיא סיפקה לי, והתחלתי להעמיד פנים שאני מסוגלת להתנחם בדברים אחרים בחיי - הגיע הזמן להכניס חבר על-ארבע חדש אל תוך חיי, מעשה שייעשה מתוך השלמה ושלמות, ולא מתוך ייאוש, בהילות וחופזה.
וכך נסענו בבוקר שבת חורפית ונאה אחת - אחותי, גיסי ואני - אל העמותה למען החתול באבן יהודה כדי לאמץ חתול.
בעמותה הם עורכים באותו בוקר יום אימוץ מיוחד, שלכבודו הם מציבים את "המועמדים לאימוץ" מאחורי שתי ויטרינות, כמו בחנות. מאחורי אחת – הגורים שתמיד זוכים לרייטינג גבוה, ומאחורי השנייה – החתולים הבוגרים. אני, שביחד עם חתולתי הראשונה, נגמלתי לעד מבקבוקים, מרכזת את תשומת לבי אצל הבוגרים. נותנים לנו לפי התור, כדי לא להבהיל את "המועמדים", להיכנס פנימה אל החדר ו"למשש את הסחורה". הסחורה ברובה אוהבת את זה...
בפתח עומדת חתולה שחורה-לבנה. יש לה סינר וגרביים לבנים. כל מי שנכנס, היא מתחנחנת אליו. היא מתלטפת עם כולם. מה שחסר לה הוא רק שלט שיהיה תלוי על צווארה בזו הלשון: "בבקשה בבקשה, קחו אותי. אתם לא תצטערו". פתאום יש לי מין דז'ה-וו לאיזה בית יתומים דיקנסי.
אני סורקת את החדר, ולפתע בפינה הרחוקה, בתוך בית קטן וחמוד מפלסטיק, אני רואה את הפנים שהשיקו אלף ספינות: פרווה ארוכה בצבעים שחור, אפור, לבן וחום בהיר, עם "נימורים" מדהימים, M מושלמת על המצח ונמש כתום ליד האף. גם לה יש סינר וגרביים לבנים. הפנים שלה כל כך עדינים, עד שהיא נראית כאילו היא עדיין גורה ושייכת בעצם לוויטרינה השנייה.
אני רואה אותה גוררת רגל, והמתנדבת שמלווה אותנו, מספרת לנו סיפור עצוב על תאונת דרכים שגרמה לכף הרגל שלה להתעוות ולהישאר כך עד סוף ימיה. ברגע זה אני מחליטה שאני לוקחת אותה. דבר כזה יפה, אסור לו לחיות בכלוב, ובשל נכותה, סיכוייה להיות מאומצת קטנים יותר מאשר חבריה וחברותיה.
אני רוצה לסגור עניין ולקחת את הרכש החדש הביתה, אבל אחותי נעמדת לי בתוך האוזן ומזכירה לי איך בתקופת קיטי הרביתי להביע בקול רם את קנאתי באנשים שיש להם חתולים על הברכיים. "היא מהסוג המגרגר", היא מפתה אותי, "ויש לה אופי טוב (בלי יאכטה בכנרת)".
אני פוסחת על שני הסעיפים, בין מה שיצבוט לי את הלב ובין מה שיחמם את חיקי, עד שמכבים מעלי אור מטאפורי, על מנת לרמוז לי שאני האחרונה שנשארה. אז אני עושה מה שהייתי עושה בחנות בגדים כשאני מתלבטת בין שתי שמלות: לוקחת את שתיהן. וזה אפילו לא מצריך רעידות של היד האוחזת בכרטיס האשראי. תיקחי חתול אחד, תיקחי שניים, תיקחי עשרה, תשלמי אותו דבר. כי חתולים זה שמחה, חתולים זה ברכה, לכו תשאלו את הרב.
לשחורה-לבנה קוראים יוליה, השנייה מגיעה עם השם המבאס אסתר, על שמה של הגברת טובת הלב שאספה אותה פצועה מן הכביש והביאה אותה לעמותה.
יוליה הופכת מניה וביה ליולי, שם חיבה שהופך לעניין שבשגרה. לקטנה אני קוראת שלא בפניה "הקטנה", בשיחות גאווה רבות של אם טרייה אודות צאצא חדש ומופלא. על מנת לקרוא לה לבוא, אני בולעת את הבחילה וצועקת "אסתר", "אסתרק'ה", "אסתריקה". ומעולם לא שמח כל כך בעל חתול על שקרא לחתולו בגרון ניחר, אך זה לא בא.
זוהי סיבה טובה לעשות מה שרציתי לעשות למן ההתחלה ולא עשיתי מטעמי מצפון (שינית לחתול את הנוף, תשני לו גם את השם? יש גבול לכמה שינויים יכול להסתגל חתול קטן) – לתת לה שם שגם אני אוהַב.
ברירת המחדל היא אנג'ליקה. כמה מן הקוראים בבלוג שלי ידעו מדוע, בלא שאצטרך להסברים.
אבל ההיסטוריה חוזרת על עצמה: הגברת לא טורחת להראות את פרצופה ביום פקודה (בכלל, פקודה לא נכללת באוצר המילים של המין המופלא הזה). מצד שני, כשאני שואגת "יולי", היא באה מקפצצת וטובת לב, ככלה ביום חתונתה.
"לא קוראים לך יולי", אני גוערת בה, אבל היא רק מביטה בי בעיניים בגון החרדל.
אני מחליטה להתחכם לה ולהעניק לה שם שירגיש לה כמו יולי. תולי. זהו זה (שאחר כך הפך מכח האבולוציה לתלתול). ושתינו מרוצות.
אבל האידיליה הזו כמעט והשכיחה ממני את הלילה הראשון. יולי אינה סרה ממני, ומתמקמת לשינה לידי במיטה, כאילו הכירה אותי מימים ימימה. תלתול (אז עדיין אסתר) מתחילה לגלות חלק מאופייה ונכנסת מתחת לספה בסלון. היא יושבת שם ופועה בבכי. נורא מצחיקה המתיחה של הבית החדש, בעלת הבית החדשה והריחות החדשים. אבל למה לא מגיע הברנש עם הסיגר?
הבכי שלה אומר בדידות ואבל וחרדה משתקת.
אני קמה מן המיטה ומנסה לשדל אותה במילים לצאת החוצה. זה לא עוזר. אני מבינה שאי אפשר לתת לה לקטנה לשבת כל הלילה מתחת לספה ולהתייפח את עצמה לדעת. אז אני מרימה את הספה ואוספת אותה בזרועותיי. היא לא מתנגדת. אני מחבקת, מנשקת ומלטפת אותה וממלמלת באוזנה שבועות בשם כל מה שיקר בעולם שיהיה לה טוב פה, בבית החדש.
ואני חושבת שמאז קיימתי את הבטחתי.
***
אצלנו בבית בדרך כלל שגרה מבורכת. בדרך כלל.
יולי מגיעה אלי עם שלל בעיות: עודף משקל, פטריות באוזניים, קשקשים בפרווה, בעיות עיכול ואסטמה קלה.
אני רודפת אחריה כל היום בעקשנות נואשת. היא אלרגית לרופאים ושונאת תרופות, ומוכנה להילחם עד טיפת הדם האחרונה. במקרה הזה, הדם שלי.
אחיזת כביש רופפת ועלות אחזקה גבוהה.
אימא שלי אומרת: "תחזירי אותה לעמותה. תגידי להם שהיא כל הזמן חולה". ואני חושבת שמזל שהיא לא חשבה על האופציה הזו כשאני הייתי תינוקת.
אבל אצלנו בבית בדרך כלל שגרה מבורכת. הרעיון של שני חתולים בבית אחד מוכיח את עצמו כרעיון מוצלח. אני לא בבית רוב היום והן מארחות חברה זו לזו. רוב הזמן הן ישנות, אבל לפעמים משחקות תופסת אחת עם השנייה. לעיתים יולי יושבת ומסרקת לתלתול את הפוני.
הן שונות אחת מן השנייה כל כך שזה מדהים. תלתול היא "הבלונדינית", עסוקה רוב היום בטיפוח עצמי של שיער המשי שלה ולא בטוח שיודעת מה זה "אותנטי". היא רכה ועדינה, girly cat. מספיק להביט בה כדי שתתחיל לטרטר בהספק של תחנת כח קטנה. היא עצמאית, אוהבת למצוא לעצמה מקומות קטנים ואינטימיים כדי להיות בהם עם עצמה. תלתול היא השמש וכולם סובבים סביבה (ואם היו קוראים לה יוליה, איזו פרפראזה נהדרת היתה יכולה להיות לי...).
יולי, לעומת זאת, היא היחידה משתיהן שמסוגלת לעשות משהו כל כך לא אנוכי כמו סירוק הפוני של מישהו אחר. יש בה כל כך הרבה אהבה לתת, ובתמורה היא רוצה לקבל אהבה. הרבה אהבה. יש לה חרדת נטישה וכשאני בבית היא לא נוטשת את צידי. היא מלווה אותי לשירותים, אנחנו ישנות ביחד וצופות בטלוויזיה ביחד (למען האמת, הטלוויזיה לא כל כך מעניינת אותה וכנראה שהמסך המפוצל הוא לא בדיוק האתר בשבילה. תלתול, לעומת זאת, אוהבת את הופ קטנטנים! ופרסומות – שניהם צבעוניים וקופצניים). היא החתולה היחידה שאני מכירה שמסוגלת לטפס עלי ולהניח את הלחי שלה על שלי.
המשך יבוא....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: