miss kitty fantastico

לפני כשבועיים הסתיימה מיני סדרה בערוץ 3 בשם "צפון ודרום", לפי ספרה של אליזבת גסקל (*). הסדרה הזו הקסימה אותי מאוד, והשפעתה ניכרת עלי אפילו עכשיו, וגרמה לי לרצות לקרוא את הספר (ניתן להוריד אותו באנגלית מ"פרויקט גוטנברג").

תקציר הסדרה:

מרגרט נהנתה מחיי שפע ושלווה באזור הכפרי של דרום אנגליה, אך אביה, ריצ'רד הייל, שהוא כומר אנטורי, עוזב את הכנסייה ועוקר את משפחתו למילטון, באזור התעשייתי של הצפון, שבו מרגרט נחשפת להלם תרבותי שבעקבותיו היא מפתחת סלידה למקום. היא מזועזעת כשהיא פוגשת את מר ג'ון תורנטון, מנהל בית החרושת לכותנה מרלבורו. היא מתייחסת אליו ואל משפחתו בהתנשאות וסלידה בגלל נחיתותם המעמדית וההשכלתית, והיא רואה בתורנטון התגלמות כל מה שהיא שונאת בצפון. שנאתה מתגברת כשהיא עדה למקרה בו תורנטון מכה פועל.

אך חייהם של מרגרט ותורנטון מצטלבים, מכיוון שכדי לפרנס את משפחתו, הופך מר הייל למורה פרטי המלמד לימודים קלאסיים את הנובו-רישים של הערים המתועשות. אחד מתלמידיו הוא תורנטון.

מרגרט למֵדה כי תורנטון בנה את עצמו מאפס וכי אביו התאבד והשאירו לדאוג לבדו לרווחתן של אמו ואחותו.

המודעות החברתית של מרגרט מתעוררת והיא מתיידדת עם אחד מהפועלים בבית החרושת, מר היגנס, ועם אישתו, בסי, שגוססת ממחלת ריאות בשל עבודתה במפעל. היגנס הוא גם מנהיג האיגוד המקצועי המקומי. היא למדה על עוניים של הפועלים ומאבקם.

בריאותה של גברת הייל מתערערת מאוד, ומרגרט יודעת שאימה היתה רוצה לראות את בנה, פרדריק, לפני מותה. אך פרדריק מסתתר בספרד, מאחר והיה מעורב במרד על ספינתו, כשהתעמת עם הקפטן השתלטני שלו ונטש אותו בלב ידם, ובעקבות זאת – הוכרז כבוגד. אם יחזור לבריטניה, הוא צפוי להישפט ולהיתלות.

האיגוד בבית החרושת מחליט לשבות ולדרוש העלאה בשכרם ובתנאי עבודתם. תורנטון מחליט לשכור פועלים איריים שיחליפו אותם, וכשהפועלים שומעים זאת, הם פורצים לשטח המפעל ומנסים לבצע לינץ' בתורנטון. מרגרט, שהיתה באותו רגע בבית תורנטון, יוצאת אל המרפסת ומרגיעה אותם, אך נפגעת מאבן שהיתה מכוונת לראשו של תורנטון.

אחרי כל הדברים האלה תורנטון מתאהב בה. אמו, שאינה מוצאת את מרגרט כראויה מכל בחינה שהיא ככלה לבנה, מודה שהתנהגותה של מרגרט בפומבי (במיוחד בפני המשרתים!) הראתה ללא עוררין את רגשותיה כלפיו, ועליו, כג'נטלמן, לבקש את ידה.

מרגרט דוחה את תורנטון בבוז ומבהירה לו כי אין לה כל עניין בו, מה שגורם לו להיפגע מאוד.

כשבסי מתה, רגשותיה החברתיים של מרגרט רק מתעצמים. עבורה, תורנטון מייצג את המעמד הנתעב שמנצל את מעמד הפועלים, והיא מחליטה לעזור להם במאבקם ואף עוזרת להם בכסף ומזון.

יחד עם זאת, היא לומדת להיכר את תורנטון טוב יותר ולראות כיצד הוא מתחיל לדאוג לעובדיו. היא מתוודעת לצד הרחום יותר שלו, שמחת החיים שלו וכמיהתו להשכלה שנמנעה ממנו כילד.

תורנטון עצמו מעריץ את רוח הלחימה של מרגרט ואת רוחב ליבה. בהשפעתה הוא מתחיל לבצע שינויים במפעל, לטובתם של עובדיו, זכויותיהם ורווחתם (למשל הוא מקים מטבח שמציע להם בחינם ארוחות חמות).

פרדריק מגיע ומצליח להיפרד מאמו לפני מותה. מחשש שיתגלה, עומדת מרגרט על כך שיעזוב לפני הלוויה. היא מלווה אותו בלילה לתחנת הרכבת, ותורנטון שחולף בקרבת מקום, רואה אותה מחבקת גבר זר וקופץ למסקנות שגויות...

העניינים מסתבכים כאשר גבר שפרדריק רב אתו בתחנה מכיוון שזוהה, נמצא מת. עד ראייה מספר כי ראה את מרגרט עם פרדריק באותו לילה, אך משום חששה לחיי אחיה, היא מכחישה. תורנטון, שגם משמש כשופט שלום, מחליט, לאור רגשותיו אל מרגרט, לא להמשיך לחקור את הנושא, וזאת למרות שהוא יודע כי מרגרט שיקרה.

בינתיים גם אביה של מרגרט מת, ומר בל, הסנדק שלה, מגיע לנחם אותה ומבטיח לה כי ידאג לכל צרכיה, ואכן מצווה לה את כל נכסיו ורכושו ועוזב את בריטניה.

מרגרט עוזבת את מילטון אל בית דודתה אשר בלונדון. למרבה האירוניה, היא עתה מצטערת לעזוב את מילטון. בביקור בהלסטון, כפר ילדותה, היא לפתע מבינה שיצרה בראשה תמונה רומנטית מדי של העבר. החיים משתנים ואי אפשר לחזור אחורה.

כשמר בל נפטר, הופכת מרגרט לאישה עשירה ואף לבעלת הבית של תורנטון, שנמצא בקשיים כלכליים קשים מאוד שיותר מאוחר גורמים לפשיטת הרגל שלו וסגירת המפעל.

תורנטון הרוס בשל עזיבתה של מרגרט (יש סצינה מקסימה שבה היא עולה לכרכרה, והוא עומד בשלג היורד בפתח ביתו, מסתכל על המרכבה המתרחקת ואומר: "הסתכלי אחורה."). הוא מחליט לנסוע להלסטון כדי לראות את המקום שבו גדלה אהובתו. באותה עת נוסעת מרגרט למילטון להביא לתורנטון הצעה עסקית כדי שיוכל להציל את בית החרושת. בצירוף מקרים קסום הם נפגשים בתחנת הרכבת כשיעדיהם לכיוונים הפוכים ומבינים את אופי רגשותיהם אחד אל השניה.

 הנה תימלול הדקות האחרונות של הסדרה:

הרכבת של מרגרט והנרי, בעלה של בת דודתה, נעצרת בדרכה ללונדון ומחכה כדי שהרכבת שנוסעת צפונה תעבור. מרגרט יוצאת מן הקרן וברכבת שנעצרת מולם היא רואה את פניו של תורנטון. היא ניגשת אליו, מחייכת. הוא פותח את דלת הקרון ורואה אותה ומחייך גם הוא. הוא שואל אותה: "לאן את נוסעת?"

"ללונדון. הייתי במילטון".

"לא תנחשי היכן הייתי," הוא אומר לה,  מוציא מכיסו ורד צהוב ומגיש לה.

"היית בהלסטון? חשבתי שאינם עוד."

"מצאתי אותו בגדר השיחים. צריך להתאמץ ולחפש". מבטו מלטף אותה וחיוכו כאילו מרמז שהוא לא ממש מדבר על פרחים.

הוא שואל אותה: "מדוע היית במילטון?"

היא פתאום נזכרת, "באתי בענייני עסקים... כלומר, יש לי הצעה עסקית. אני צריכה שהנרי יעזור לי להסביר." היא מתחילה לנוע לכיוון הרכבת שלה, אבל הוא שם את ידו על זרועה ועוצר אותה.

"אינך צריכה את הנרי כדי להסביר." הוא הולך לשבת על ספסל והיא מתיישבת לידו.

"אני צריכה לדייק. זוהי הצעה עסקית. יש לי 15 אלף ליש"ט. הסכום נמצא בבנק (היא מדברת ולא מביטה לו בעיניים). כעת הוא אינו מרוויח ריבית גבוהה. עכשיו, יועציי הכלכליים אמרו לי שאם תיקח את הכסף ותפעיל בעזרתו את בית חרושת מרלבורו, תוכל לתת לי ריבית גבוהה יותר... אתה מבין, זה עניין עסקי בלבד. לא תהיה מחויב לי בדרך כלשהי. אתה זה... (הוא שם את ידו על ידה)... שיעשה לי שירות..."

היא מניחה את ידה על ידו ואחר כך אוחזת בה בשתי ידיים ומרימה אותה אל שפתיה. הוא שם את ידו השניה על פניה, היא מרימה את ראשה והוא נרכן לנשק אותה באיטיות ועדינות. היא משתפת פעולה בהיסוס, ואז הוא מחזיק את פניה בשתי ידיים ומתחיל כמעט לגמוע אותה בעיניים עצומות.

כל העת הנרי מסתכל עליהם מחלון הרכבת.

נשמעת שריקה ומהכרוז קורא: "הרכבת ללונדון יוצאת!"

היא ניתקת ממנו בפתאומיות, קמה והולכת אל הקרון. על פניו כאב, כי הוא חושב שהתחרטה, והוא מפנה את גבו.

היא ניגשת לרכבת: "הנרי, אני..."

הוא לא נותן לה לסיים ומגיש לה את מזוודת הבד שלה, "שלום, מרגרט."

בהשתקפות בחלון הקרון תורנטון רואה אותה עומדת מאחוריו ומסתובב אליה ומחייך בשמחה, "את באה הביתה איתי?"

היא לא עונה לו ורק מחייכת בחזרה והוא לוקח ממנה את המזוודה ושניהם עולים לרכבת ונוסעים הביתה. בדרך הם ממשיכים להתנשק, הוא באושר על פניו, היא בביישנות.

בפורום של המיני סדרה היו שמי שהתלונן על שינויים צורמים שנעשו בסצינת הסיום לעומת הספר.

להשוואה, הנה תרגום העובדות שבספר:

(הנרי לנוקס שמטפל בענייניה הכספיים של מרגרט קובע פגישה עם תורנטון, שמבקש לסיים את החוזה שלו בגלל פשיטת הרגל).

"אף אחד לא ידע מדוע לא הגיע מר לנוקס לפגישה ביום שלמחרת. מר תורנטון הגיע בזמן, ואחרי שנאלץ להמתין במשך כמעט שעה, נכנסה מרגרט, כשהיא נראית מאוד חיוורת ועצבנית.

היא החלה במהירות, 'אני כה מצטערת. מר לנוקס איננו פה... הוא היה יכול לעשות זאת הרבה יותר טוב ממני. הוא היועץ שלי ב...'

'אני מצטער שהגעתי אם זה גורם לך חוסר נוחות. האם כדאי שאלך למשרדו של מר לנוקס ואחפש אותו שם?'

'לא, תודה לך. רציתי להגיד לך שמאוד אצטער לאבד אותך כדייר. אך מר לנוקס אומר כי הדברים ישתפרו...'

'מר לנוקס יודע מעט מאוד עלי,' אמר מר תורנטון בשקט, 'אושר ועושר הם כל מה שאכפת לו מהם. הוא לא יכול לשער בנפשו כיצד זה למצוא עצמך כבר לא צעיר... ובכל זאת נזרק לנקודת הפתיחה הדורשת אנרגיה ותקווה של נעורים... לחוש כי מחצית חייך חלפו, ומאומה לא נעשה... שום דבר לא נותר מהזדמנות שהוחמצה, אלא הבנה מרה שהכל מאחוריך. מיס הייל, אעדיף שלא לשמוע את דעותיו של מר לנוקס על עסקיי. מי ששמח ומצליח נקל עליו לשפוך אור על חוסר מזלם של אחרים.' 

'אינך הוגן,' אמרה מרגרט בעדינות, 'מר לנוקס דיבר רק על הסבירות הגבוהה שהוא מאמין שקיימת לפרעון חובותיך... אל נא תדבר לפני שאסיים!' וכשהיא אוספת את עצמה שוב, היא המשיכה במהירות כשהיא מביטה ברעד בכמה מסמכים משפטיים ודפי חשבון. 'הו! הנה זה! הוא משך מעט מכספי, שמונה עשרה אלף וחמישים ושבעה פאונד, ששכבו כך סתם ללא תועלת בבנק והביאו לי רק שניים וחצי אחוזים ריבית... אתה יכול לתת לי ריבית טובה יותר, ותוכל להמשיך להפעיל את בית החרושת מרלבורו'. קולה הפך ליותר יציב ובטוח בעצמו. מר תורנטון לא דיבר, והיא המשיכה לחפש את הניירות שבהם היו כתובות כל ההצעות לערבות, כי היא השתוקקה מאוד לשוות לדבריה אופי עסקי ותו לא, שבו היתרון הרווחי יהיה לצידה. בחפשה את המסמך הזה, הלמות לבה נעצרה למשמע גוון קולו של מר תורנטון כשדיבר. קולו היה צרוד ורועד בתשוקה רכה, כאשר אמר: 'מרגרט!'

היא מיד הרימה מבטה ואז מיהרה להסוות את עיניה המאירות על ידי שמיטת מצחה לידיה. ושוב, כשהוא מתקרב אליה, הפציר בה בקריאה נלהבת ונרעדת של שמה: 'מרגרט!'

ראשה שח יותר, מסתיר עוד את פניה, שכמעט נחו על השולחן לפניה. הוא התקרב עוד אליה. הוא כרע ברך לצידה, להסמיך ראשו לאוזנה, ולחש-התנשף את המילים: "היזהרי. אם לא תדברי, אתבע אותך כשלי בדרך חצופה ומוזרה. שלחיני מכאן מיד, אם עלי ללכת... מרגרט!'

בקריאה שלישית זו היא סובבה את פניה, שהיו עדיין מכוסים בידיה הקטנות והלבנות, אליו, והניחה אותם על כתפו, מסתירה אותם שם. לחיה הרכה כנגד זו שלו ערבה לו מאוד, יותר מאשר הרצון לראות סומק עמוק או עיניים אוהבות. הוא הידק אותה אליו. אך הם שניהם שמרו על שתיקה. עד שמלמלה בקול שבור: 'הו, מר תורנטון, אינני מספיק טובה!'

'אינך מספיק טובה! אל תלעגי לרגשות חוסר הערך שלי עצמי'.

אחרי רגע או שניים הוא ניתק בעדינות את ידיה מפניה וערך את זרועותיה כפי שהיו פעם כאשר הגנה עליו מן המתפרעים.

'האם את זוכרת, אהובה?' מלמל, 'ואיך גמלתי לך בחוצפתי ביום שלמחרת?'

'אני זוכרת כיצד דיברתי אליך שלא כדין... זה הכל'.

'ראי! הרימי את ראשך. אני רוצה להראות לך דבר מה!' היא פנתה אליו באיטיות, לוהטת בבושה יפהפייה.

'את מכירה את הוורדים האלו?' אמר, מוציא מפנקסו כמה פרחים יבשים שנצר שם.

'לא!' ענתה בסקרנות תמה, 'האם הענקתי לך אותם?'

'לא, גאוותנית. קרוב לוודאי שענדת אותם בעצמך.'

היא הביטה בהם, תוהה לרגע, ואז חייכה מעט באומרה: 'הם מהלסטון, הלא כן? אני מכירה את החריצים העמוקים סביב העלים. הו! האם היית שם? מתי היית שם?'

'רציתי לראות את המקום שבו מרגרט גדלה להיות מה שהינה, אף בזמנים הקשים ביותר, שבהם לא היתה לי כל תקווה שאי פעם אקרא לה שלי. הלכתי לשם בחוזרי מהוורה'.

'עליך לתיתם לי', אמרה, כשהיא מנסה לחטוף אותם מידו באלימות עדינה.

'בסדר גמור. אלא שיהיה עלייך לשלם עליהם!'

'איך אספר לדודה שואו?' היא לחשה אחרי זמן מה של שתיקה מתוקה.

'הניחי לי לדבר איתה'.

'הו, לא! אני חייבת לה... אך מה היא תאמר?'

'אני יכול לנחש. קריאתה הראשונה תהיה: האיש הזה!'

'הס!' אמרה מרגרט, 'או שאנסה להשמיע לך את צליל קולה הזועם של אימך כשתגיד: האישה הזו!'

עם כל העונג שבצפייה חוזרת (וחוזרת וחוזרת) בסצינה האחרונה, אני חייבת להודות שקיימים בה חוסר עקביות וחוסר הגיון. בבריטניה הוויקטוריאנית של אמצע המאה ה-19, כשחשיפת רגשות בפומבי מובילה בהכרח להצעת נישואין, ונערה אינה יכולה להיפגש עם גבר ביחידות מבלי להכתים את כבודה – סצינה כזו לא היתה יכולה להתקיים. מאוד לא סביר שגבר ינשק נערה במקום פומבי כתחנת רכבת, גם אם הם נשואים. עניינים שבינו לבינה, מקומם בחדרי חדרים. גם לא סביר שמרגרט תטייל ברכבת עם גבר שהיא לא נשואה לו.

אפילו ב"פמברלי", ספר ההמשך של "גאווה ודעה קדומה", מר דארסי אינו מביע בפומבי את רגשותיו אל אליזבט, למרות שהם נשואים ומדובר רק במבטים: "דארסי גם הוא שלח לה רצף מבטים אוהבים כל כך, שהוסטו במהירות מחשש שיתגלו...".

ואם כבר התחלתי לדבר על "גאווה ודעה קדומה", בואו ונמצא את ההבדלים:

"אילו יכלה אליזבט לפגוש במבט עיניו כי אז ראתה עד כמה הולמתו ההבעה שהשתפכה על פניו..."

"...לאחר שהעלבתי אותך בפניך בצורה נתעבה כל כך, לא הייתי יכולה להסס כלל להעליבך באזני כל קרוביך."

"מה אמרת עלי שלא הייתי ראוי לו? ... הרי המנהג שנהגתי בך בזמנו ראוי היה לנזיפה קשה ביותר. אי אפשר היה למחול על כך...".

למרות שהסיפור של מרגרט ותורנטון מתרחש כחצי מאה שנה מאוחר יותר, עם המהפכה התעשייתית, קיימים קווי דמיון רבים בין שני הספרים.

ראשית, כמובן, השמרנות הרבה שמונעת מבני זוג פוטנציאליים להביע את רגשותיהם, ובכך לגרום לטרגדיה של טעויות.

כמו כן, שתי הגיבורות קשורות מאוד לאביהן.

בחיר ליבם משתנה ומתרכך בהשפעתן, אם כי יש להודות שמר תורנטון השתנה לטובה יותר: לעומת דארסי שהיה "סתם" גאה, כפי שהוא אפילו מעיד על עצמו:

"... כל ימי חיי הייתי יצור אנוכי, למעשה אם גם לא מצד העיקרון. בעודי ילד לימדוני מה נכון, אך לא לימדוני לתקן את מזגי. נתנו לי עקרונות טובים, אך הניחו לי לנהוג על פיהם בגאווה ובזחיחות הדעת. לדאבון הלב הייתי בן יחיד (ושנים רבות ילד יחיד) ופונקתי על ידי הורי, שאם גם טובים היו בעצמם..., הרשו לי, עודדוני, כמעט לימדוני, להיות אנוכי ומתנשא, שלא לתת את הדעת על שום איש מחוץ לחוג המשפחה שלי. לבוז לכל באי עולם, לרצות לפחות לבוז לתבונתם ולערכם לעומת תבונתי וערכי שלי..." - לעומתו, הופך תורנטון מבעל בית חרושת אכזרי ונצלני לכזה שמצליח לראות את טובתם ורווחתם של פועליו.

ויש את נקודת המפנה ב"צפון דרום" שבה נודע לו ממר היגנס שיש למרגרט אח שאיש אינו יודע עליו ושהוא בא להיפרד מהאם. ואז הוא מחבר אחד ועוד אחד ומבין ששפט את מרגרט בצורה לא נכונה. זאת, ביחד עם נקודת המפנה שלה שברגע שהיא חושבת שהוא הפסיק לאהוב אותה, היא מתחילה להסתכל עליו אחרת (היא בעצם משחקת פה את התפקיד הגאה). אלו נקודות מפנה שדומות להבנה של אליזבט שהיא אוהבת את דארסי ביום שהיא מבקרת עם דודה ודודתה בפמברלי.