עבדתי פעם במעבדת מחשבים במושב במשרד ששכן בקרוואן. מולנו חי שבט של חתולים שאשתו של אחד הבעלים היתה מאכילה באדיקות. כיכבו מיץמיץ, החתול "שלי", זכר גאה ועב פרווה שלא פחד להיות מתוק ורגיש, ויָפְצ'וּ, אחותו החורגת והגרופית הכי גדולה שלו. היא היתה משֶגֶר אחר וקטנה ממנו בכמה שנים, חתולת קליקו עדינה שהלכה אחרי מיץמיץ באשר הלך בהערצה עיוורת.
יום אחד הגיעו מהמועצה וחיסלו את כל השבט. תודה לאל שהשאירו לי את מיץ ויפצ'ו.
מיץ עבד אצלנו במשרד, הוא לא עבד הרבה שעות, לא החתים כרטיס ובא והלך כאוות נפשו, אבל תפקידו היה לשבת על יומן הפגישות הגדול ולקבל ליטופים. כשהייתי מדפדפת ביומן, יכולתי לדעת באיזה תאריך היה יום גשם לפי סימני הכפות הבוציות בין 14:00 ל-16:00.
יפצ'ו היתה הנספחת, זו שקיבלת באותה חבילה. היא פחדה מכל דבר שזז ובטח ובטח שלא הסכימה שייגעו בה. היא באה כל יום לאכול ולבלות עם מיץ אבל שמרה על מרחק בטחון סביר. כדרכם של חתולים, היא היתה מספיק חוצפנית לחשוב שעל פיה יישק דבר, כמו אותו יום שבו היא ישבה על קצה שולחני וזיכתה אותי בכאפה רצינית, כי העזתי לשלוח יד אל השדכן שהיה לידה.
היום אני עובדת במשרד השוכן בשכונת מגורים פסטורלית ורצופת רחובות הולנדיים. אוכלוסיית החתולים פה היא נרחבת ומרוצה. אישית נדלקתי על חתול עם פרווה ארוכה שמאוד דומה לתלתול. אני לא יודעת אם הוא זכר או נקבה, אבל קוראת לו "יפיוף" ומדברת אליו בלשון זכר ("עלון זה מופנה לנשים ולגברים כאחד והוא מנוסח בלשון זכר לשם הנוחות בלבד"). הוא חתול מפואר ויפהפה, אבל לא סומך על בני אדם בשקל (ובצדק), אז אני מנסה לשחד אותו באוכל. אני מסתובבת כשבתיקי שקית ניילון קטנה ובה פכסמי חתולים משובחים, וכל אימת שאנחנו נפגשים, אני מציעה לו את מרכולתי ומסתלקת אחר כבוד כדי שיוכל לאכול בשלווה ובביטחון (אבל מציצה ממרחק לוודא שטעים לו). הוא כבר מזהה אותי ונוהג לחכות לי בחצות היום, כמעט כל יום. אני יודעת שלא בטוח שנהיה חברים, אבל מי שלומד להכיר ולאהוב חתולים, גם יודע ש- Live and let live הוא המוטו שלהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: