כמו שהבטחתי בשיחה עם נילי הנפלאה, אני רוצה להיזכר במתרגל לאנתרופולוגיה שהיה לי קראש קטן עליו. להיזכר זו מילה גדולה. אפילו את שמו אני לא זוכרת כיום.
שיער פרוע כמו רגע אחרי ההשכמה בצבע דבש בהיר - מפרחי הדרים, לא אבוקדו או אקליפטוס. מכנסיים רופפים, חולצת כפתורים לא אופנתית, כנף אחת בתוך המכנסיים, כנף אחת לא. וסנדלים. אני רוצה לטפל בו.
הוא מסטרנט, הוא אוהב את מה שהוא עושה והוא משקיע בנו.
כרגיל, מתברר שאני המיוחדת היא בעצם חלק מעדר של כבשים פועות. הוא אומר "אשתי" וכל הכיתה -98% בנות בחדר מלא בסטודנטיות לעבודה סוציאלית, שנה ראשונה, מבוא לאנתרופולוגיה – נאנחות באכזבה בקול רם.
לפעמים אני רואה אותו בקפטריה ואני מפנטזת את עצמי מתיישבת לידו עם המגש שלי, למרות שיש עוד הרבה מקומות פנויים, ולא חשה צורך להתנצל. אני מנהלת אתו שיחה, מלהטטת בהומור ופיקחות. מפלרטטת אתו. והעיניים החומות הרכות שלו מביטות עלי בחום.
אנחנו פוצחים ברומן סוער כמו אוקיינוס על תהומותיו ומשבריו, ולא אכפת לי בכלל שאני הורסת משפחות.
מיכאל ורדי באמבטיה (כן, אני יודעת שזה לא קשור לפוסט, אז מה?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: