חטא העצלות
"רוח רפאים מרחפת מעל אירופה: הרוח של העמלים שמאסו באורח החיים הדחוס והקדחתני שכופה עליהם התקופה. תחת המטריה הבינלאומית של "תנועת ההאטה" קוראים האידיאולוגים שלה להפסיק את המרוץ אחר סמלי סטטוס, לוותר על אינספור החידושים הטכנולוגיים שממלאים את שעות הפנאי, להתנער מהמחויבות כהורים, כשכירים, כתלמידים, ולהתחיל לעשות הכל לאט יותר... בעיקר לעבוד לאט – והרבה, הרבה פחות.
המדף העברי השתבח באחרונה בכמה תרגומים שמיטיבים להציג את רעיונותיה של תנועת ההאטה, "אלוף בטלות" של טום הודג'קינסון הוא ההגותי והחינני שבהם... הודג'קינסון, העורך של כתב העת האנגלי "The Idler", הוא נאמן האטה מקצועי, והמסר שלו פשוט ושנון: טוב להתבטל. זנחו את החינוך שקיבלתם לחריצות כמידה טובה, הוא הופך את החיים לבלתי נסבלים. לכו לדוג. עסקו במדיטציה. טיילו בשבילים ללא מטרה. הביטו בכוכבים. אל תסתפקו בכוס קפה חטופה, אלא לגמו תה באריכות. שתו בירה בפאב עם חברים, כמו פעם. בהגיע שעת הצהרים תפסו תנומה ('אתה מוכרח לישון מתישהו בין ארוחת הצהרים לארוחת הערב. וחייבים לעשות את זה כמו שצריך', אמר ווינסטון צ'רצ'יל – ללא ספק אדם שהספיק הרבה).
במיומנות המחשידה אותו כניאו-מרקסיסט, מאתר אלוף בטלות בכל מסגרת חברתית את סימני האינדוקטרינציה התאגידית לעבודה קשה ומיותרת. הודג'קינסון בוחן, למשל, את קורות שיווקה של התרופה נגד שיעול 'למסיפ'. בילדותו, כשתפס אותו צינון קשה, התענוג הגדול שלו היה לגימת ספל מהביל אל למסיפ בדבש אגב התעטפות בחלוק וצפייה בתוכנית האהובה עליו בטלוויזיה. היום למסיפ המציאה את עצמה מחדש כתרופה למען 'גיבורים חרוצים' שמאפשרת לחזור לעבודה מהר. מה החיפזון? תוהה הודג'קינסון, ומפציר בקוראיו לא לזרז את החלמתם, אלא להפיק ממנה את המיטב: לשכב במיטה, לבהות בתקרה, לצפות בסרטים, לקרוא ספרים.
... ב"בשבח האיטיות" מתאר קרל אונורה, אחיו האנתרופולוגי והמרצין של אלוף בטלות, את מרוץ החיים המודרני כאשליה שמסכנת את החיים עצמם. קאמיי שוג'י היה סוכן בורסה יפני מצליח שעבד 90 (!) שעות בשבוע בימי השגשוג של הבורסה היפנית. החברה שבה הועסק היללה את חריצותו העל-אנושית בעלוניה, ובכך הפכה אותו לתקן שאליו צריכים לשאוף כל העובדים. כשבועת הבורסה התפוצצה ב-1989 עבד שוג'י שעות נוספות כדי לאחות את הקרעים. ב-1990 הוא מת מהתקף לב. בן 26 היה במותו.
... לפי אונורה, אנשים מבלים ימים ולילות במשרד מכוח ההרגל והרצון להרשים, ולא בגלל צורך אמיתי. הוא מספר שרשת המלונות מריוט השיקה פרויקט ניסיוני שאיפשר לעובדים ללכת הביתה כשהשלימו את עבודתם, ולא משנה מה השעה. ממוצע שעות העבודה של המנהלים ירד בחמש שעות, אבל פריון העבודה והמוטיבציה גדלו (*)..."
(*) נא לפקסס לבוס שלי.
("בוקר בא לבטלה" / אוריה שביט, מדור ספרות, המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 9.2.2007)
בלוגים
"מי שאינו פנסיונר, מובטל מרצון, נער או נערה בגיל הטיפש-עשרה, משוגע לדבר ולרעיון, איש פרסום, עיתונאי העובד ממילא באמצעי תקשורת ממוסד או לפחות פוליטיקאי הרץ למשרה – לא יצליח להתמיד בבלוג משלו."
("מה צופן העתיד הדיגיטלי?", "טור שישי" / סבר פלוצקר, מוסף "ממון", ידיעות, 9.2.2007)
????
ועוד משהו מהזיכרון שהתפרסם ב"פאוזה – לא לנשים בלבד", גיליון ינואר 2007 ב"דבר העורכת":
המספרת ישבה בתור לקופ"ח, וכדרכם של תורים כגון אלו, יושבים אנשים ומחכים לתורם הרשום שמתאחר בגלל עבודתו של הרופא או כל מיני נודניקים שיש להם רק שאלה או רוצים "רק" מרשם. ביניהם יושבת אישה אחת עצבנית במיוחד ומקטרת ללא הפסק: "אוף, איזו חוצפה! כמה אפשר לחכות!" וגו'. לידה יושבת אישה זקנה ששותקת כל העת, עד שנמאס לה לשמוע את שכנתה והיא פונה אליה ואומרת: "את יודעת, יש קומקומים רותחים ויש קומקומים שורקים. כולנו רותחים, אבל רק את שורקת."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: