miss kitty fantastico

אני רוכבת על קרן צהובה שנוסקת מעלה מעלה כמו רכב חלל, אנחנו עולים מעל העננים, מקום בו ציפורים ומטוסים אינם יכולים לחיות, מעלה מעלה במהירות, וכשאני מביטה למטה, אני רואה כדור ירקרק-כחלחל שמתרחק ממני וקטֵן.

ואז אנו חוברים לקרן נוספת – כתומה – בדרכנו בחזרה למטה, הכדור המוכר מתקרב והולך, הנה נכנסנו אל תוך האטמוספרה, ואנחנו ממשיכים לצלול ומגיעים: ישראל 2027.

העיר עוטה שלמת בטון ומתכת, מגדליה מיתמרים, ואני רואה בשברון לב שאין בה לא עץ, לא פרח, לא דשא, אפילו לא ציץ ירוק.

אני עולה במעלית הישנה שקירותיה ספונים עץ דהוי ומנופח, חוצה מסדרון צר, ארוך ואפרורי, נוקשת על דלת עירומה.

אני פותחת לעצמי, אני מתחילה להסביר, אבל היא אומרת לי, "תרמתי כבר במשרד" וטורקת.

אני לא יכולה שלא לחייך, חוצפנית נהייתי.

אני נוקשת שוב ומדברת במהירות, היא מביטה עלי כעל משוגעת. פתאום עולה בי רעיון ואני מראה לה את כתמי החאקי בעין שמאל ומספרת לה על השקערורית הזעירה שהיתה לי ליד העין, מזכרת ממחלת האבעבועות, והיא מאמינה לי.

היא מכניסה אותי פנימה. זו אני, אבל ההרגשה היא של זרוּת. היא לבושה בפשטות בצבעי ירוק וחום, ואני תוהה ביני לבין עצמי מתי איבדתי את מעט הטעם שעוד היה לי. פניה עייפות, פה ושם כבר מבצבץ קמט.

אנחנו יושבות בסלון, הוא קטן, אך יש בו הרגשה של בית, על הכוננית עשרות ספרים מונחים באי סדר, החדר מגובב ואני מבינה - ספק באכזבה, ספק בשעשוע – שלא נעשיתי מסודרת יותר עם השנים.

היא מציעה לי משהו לשתות ואני מבקשת קפה. היא מביאה שני ספלים ומתנצלת שאין לה בדל עוגיה בבית. אני מושכת בכתפי ולוגמת. המחשבה היחידה שעולה לי בראש היא: 'אלוהים, אני מכינה קפה מעולה!'

אני מספרת לה למה באתי, היא מתרגשת, אנרגיה חדשה נטענת בתוכה והיא נוגעת בזרועי, עיניה מביעות חיבה, דאגה וגוננות. היא ממטירה עלי רשימה של טעויות שאסור לי לעשות, אבל נשארת מסתורית כי "אני עלולה לשנות את העתיד". עדיין חולת שליטה, אני חושבת לעצמי, עדיין חנונית בצורה פאתטית.

אנחנו משוחחות, דוק של חמימות נמשח על החדר והוא מתעבה והולך, ולפתע, מה זה שם מבצבץ מעבר לספה, נחבא אל הצללים? יצור ארבע-רגלי בזנב זקור אל-על, עיניו מתלכסנות ברוגע שלם שנותר לאחר שינה טובה, כפותיו מטופפות בפינוק. עובדת היות שתיים מאתנו אינה מצליחה לבלבל אותו והוא עובר סמוך לרגלי ומתחכך בה באצילות. אני מושיטה יד ומלטפת את כסותו הקטיפתית והוא מגרגר.

"לא משנה מה יקרה," היא אומרת לי, "אף פעם אל תתייאשי ואל תוותרי."

מגיע הזמן ללכת והיא בוכה, בכי נואש, מתגעגע. קצה קציה של מחשבה חולפת במוחי, האם אני העתידית מטורפת מספיק כדי לכלוא אותי כאן?

ליד הדלת אנחנו מתחבקות, "אל תשכחי," היא אומרת לי.

הקרן כבר ממתינה לי לקחת אותי בחזרה.

רגע אחרי שההרים המזרחיים הכחלחלים מתגלים לפני, מנוקדים בשפע ירוק, אני חושבת, "הכל בידיי לשנות."

שבתי הביתה.