יש לי כמה פוסטים חדשים בקנה אבל מצברוח אַיִן.
כנראה שנולדתי במזל עקרב עם אופק פיכס, אחרת קשה לי להסביר למה יש כל כך הרבה כתמים על הקארמה שלי, כאלה שקשה להוריד עם מטלית רכה של משקפיים.
אני תמיד מחפשת עבודה כשהמשק באבטלה.
אני תמיד מחפשת דירות כשאין (בחורף, למשל, או כשהדולר צונח אל מתחת ל-4 ש"ח).
בשבועיים האחרונים מפרסמים רק דירות עם 4-5 חדרים ובאינטרנט הכל לא אקטואלי.
לפני שבועיים ראיתי דיר(ה) בת שני חדרים, שהיו פעם חלק מדירה יותר גדולה, מוזנחים, עם צינורות חשופים, חדר אחד עם שטיח מקיר לקיר עם ארומה של שתן, וכיור עם ארון שהיו אמורים להיות מטבחון. המתווך רצה 450 דולר אבל אמר שהוא יכול "לשכנע" את בעל הבית לרדת ל-400. יופי באמת.
ביום חמישי שעבר ט' דרשה ממני לקבוע פגישה עם הבוס שלי לליבון היחסים. היא אמרה שהיא רוצה לקבל ממני מייל למחרת עם התאריך שקבעתי ושלא יהיה מאוחר מה-15/5.
את הרעיון היא קיבלה כשסיפרתי לה על אירוע שארע בערב יום העצמאות: במשך כל השבוע עבדנו, הוא ואני, על עבודת ייעוץ מאוד גדולה. יום לפני יום הזיכרון הוא ביקש ממני "לעשות לו טובה" ולקרוא מסמך שעסק בהסדר הקיבוצים, על מנת לבדוק שהכנסנו את כל הנושאים שנדונו שם. היו שם כל מיני מונחים משעממים כמו "בלון", "השבת מקרקעין" ו"קיבוצי נדל"ן", ולי היה התקף מיגרנה, אז אמרתי לעצמי: "לעזאזל, למה אני בכלל צריכה לעשות את זה" ודחפתי את הדפים בתוך ערימת השטויות שאני מחזיקה ליד המחשב. למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב גם פיזית וגם מוראלית מאחר והייתי מלאת ציפייה לקראת יום עבודה מקוצר ופיקניק של יום העצמאות, אז עמלתי על החומר בכל זאת. הסוף היה שחטפתי צרחות כי הוא היה צריך לצאת לפגישה אחרת ולי היו דרושות עוד כמה דקות לסיים.
הלכתי אליו ואמרתי לו שאם הוא רוצה שאעשה עבודה טובה ויסודית, הוא לא יכול להתקשר אלי כל 5 דקות כי זה מוציא אותי מריכוז. החוצפה שלי רק הרגיזה אותו עוד יותר והוא סתם לי את הפה סופית. זה לא היה עובר לו בשלום אלמלא ישב שם גם אחד מהשותפים הזוטרים ולא רציתי לפתוח את הנושא בנוכחותו.
במבט לאחור אם הייתי מתחילה את העבודה קודם, הייתי גם מסיימת קודם, אבל זה אם אני יוצאת מנקודת הנחה שזה משהו שאני חייבת לעשות. תמיד היה ברור לי שילדות טובות עושות מה שאומרים להן, אבל ט' עזרה לי לשאול את עצמי מה אני רוצה ולכבד את רצונותיי ולימדה אותי להביא את עצמי למערכת יחסים.
בסופו של יום, כעסתי נורא כי הרגשתי ש"הגדלתי ראש" ובתמורה לא קיבלתי אפילו בדל של הערכה. נהפוכו. דבר כזה באמת גורם לך לחשוב על היתרונות שב"נצנוץ".
במהלך יום חמישי הכנתי מה אני רוצה לומר אבל לא קבעתי פגישה. שישבת היו איומים. במקום לנוח ולסדר את הארון הייתי מדוכאת ומתוחה. בסופו של דבר הגולם ש-ט' יצרה, קם על יוצרו, ובמייל ששלחתי השבוע כתבתי לה שהרגשתי מחויבת לעשות את זה כי היא אמרה, ולא בגלל שזה מה שאני באמת רוצה. כשעברתי על מה שהכנתי, הרגשתי שלאור העובדה שעברו כשלושה שבועות מהמאורע, הדברים נשמעים תלושים ואאוט אוף דה בלו, ושבעצם לא ברור לי מה אני רוצה להשיג מהשיחה. מהדברים השתמע כאילו אני מחפשת התנצלות וטפיחה על השכם, ולא היא.
מה שבאמת אני רוצה זו העלאה במשכורת. שיחה כזו, שהיא לא יותר קלה מבחינתי, צריכה להגיע מגישה ונקודת מבט אחרות לגמרי. בכל מקרה, אם יהיה לי מזל אקבל עוד 2 ש"ח לשעה. מה זה בדיוק פותר?
ממש לא ברור לי מה יהיה אתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: