בדרך לעבודה, כל יום, אני אף פעם לא חושבת "איזה כיף, היום אני אתקדם בהערכת השווי של 'השלום מתחיל בפנים (ע"ר)' של קבוצת אריסון (הבוס שלי היה מת לעבוד איתם), אלא מה אני אספר היום לכל החברים הווירטואליים שלמדתי לאהוב ולהעריך, ומה הם יספרו לי.
ובניגוד לכתיבת ספר שדורשת המון אורך רוח, מתינות והתנהגות בוגרת, שאיננה תואמת את האישיות הבבתאחתית שלי – פוסטים, תגובות ואימיילים הם כמעט מיידיים ונותנים לך את הפידבק מהר וחזק היישר אל תוך הווריד.
הלילה חלמתי חלום נחמד (שמתם לב שבדרך כלל מדד הנחמדות של החלום נמצא במתאם הפוך למדד העירות שלנו?). מירי, מזכירת הערב שלנו, הציעה לי להשתתף במועדון קריאה שמקום העבודה שלנו עורך. היא נתנה לי ספר וסימנה לי שני דפים שאני צריכה לקרוא לקראת הפגישה הקרובה שלנו. הספר היה בכריכה רכה, קטן ולא עבה במיוחד וקראו לו "זֹאתי". שקעתי בקריאה וכשסוף סוף הרמתי את הראש, גיליתי שהסימון שהגביל אותי כביכול לשני דפים, ממש לא עשה עלי רושם ובלעתי בלי משים ארבעה.
הסיפור היה על שתי בנות, הן לא היו במיוחד חברות, אבל הן הכירו אחת את השנייה (בחלום לא היו להן שמות). אחת היתה מה שאני אוהבת לכנות בחיבה "שרלילה". המיניות שלה היתה מוחצנת וחסרת עכבות, היא היתה קלילה ואף פעם לא דפקה חשבון לאף אחד ולשום דבר.
היה לה חבר צמוד ששם החיבה שלו בפיה היה "לה-לה", והם רוב הזמן עשו סקס ועישנו כל מיני דברים.
הדמות השנייה היתה, ובכן... ההפך הגמור ממנה. היא היתה יותר דומה לי – מישהי שחיה לפי מה ש"צריך" ו"מצופה" ממנה.
הטוויסט היה ששתיהן קינאו אחת בשנייה בלי ידיעתה של האחרת.
הגעתי למפגש. ישבנו במעגל בחוץ על הדשא בישיבה מזרחית והשמש היתה חמימה ונעימה (לא כמו הדבר היוקד הזה בחוץ בזמן האחרון) ודיסקסנו את הספר. קצת אחרי זה הבוס שלי בא לראות איך אנחנו מתקדמים. זו היתה הפתעה נעימה, קצת כמו שכתבתי אותו באחד ממפגשי הסדנא הראשונים שלנו, כשביקשו מאתנו לכתוב דמות מוכרת בצורה לא אופיינית לה – מישהו שבאמת חושב שדיונים על קריאה בשמש הם הרבה יותר מועילים וחשובים מלשבת במשרד ולהתעניין בשטויות כמו מיזוג של מפעלים (מצד שני, למישהו שהגיע אז הוא אמר שהוא לא יכול להצטרף לקבוצה כי הוא היה צריך לבוא בזמן).
כשהתעוררתי ואני עדיין בדמדומי השינה, חשבתי לעצמי כל מיני מחשבות מסובכות (שיש להן הגיון מופלא רק כשאת עדיין תחת השפעה של גלי אלפא) על איך אפשר לכתוב סיפור שבו דמות אחת "מדברת", אבל בעצם הדמות השנייה היא הראשית, והאם אפשר לכתוב מישהו בגוף שני? (לי?)
החלום הזכיר לי (לא ברור לי איך) ספר שאני אוהבת ושיש לי בבית בשם "מה שגור הגורילה צריך" של אורית מורן (הוצאת כנרת). כידוע, מה שגורי גורילה צריכים (וגם חתולים וכלבים ובמיוחד אנשים) זה אהבה. גורי גורילה יתומים, גם אם תאכילי ותשקי אותם, ימותו אם לא יאהבו אותם. אני ממליצה מאוד על הספר, למרות שהוא די ישן (והיי, ב-6 ביוני מתחיל שבוע הספר, אז זו הזדמנות טובה).
ועדכונים על יפיופה: מסתבר שהיא נראית כל כך טוב כי יש שכנה שמאכילה אותה כל יום. היום נפגשנו לראשונה ושוחחנו, והיא דיברה עליה (ועל החתול הג'ינג'י היפה שתמיד הולך איתה לארוחות) בגאווה כאילו היא בת טיפוחיה. היא סיפרה שאיתה יפיופה (היא לא נתנה לה שם, אז סיפרתי לה איזה שם אני המצאתי לה) כן מתפנקת ונורא קינאתי. היום יפיופה אכלה בשר ברוטב. מכפיל את הפכסמים העלובים שאני תמיד מביאה לה.
ומזמן לא סיפרתי על התאומות. אני מעדכנת כל הזמן את האלבום אבל שוכחת להזכיר לכם להיכנס ולראות. ב-13.5 הן היו בנות חמישה חודשים, וההתלהבות מהן לא שוככת. ברור לי לגמרי שזה שנעמה כבר מתהפכת ושולחת ידיים לצעצועים ומנסה כבר לזחול, אומר שהיא גאון בהתהוות ושבגיל שנתיים היא כבר תעבוד על התזה שלה ובגיל ארבע תמציא תרופה לסרטן, כי הרי ברור שהיא התינוקת הראשונה שעושה את הדברים האלה...
אתמול קפצתי לבקר ולהסתכל איך נעמה עושה אמבטיה. היא ישבה לה שם על "הדפני" עם צמיד החמסה שקיבלה במתנה, עשתה ספלשים במים עם הרגליים ושיחקה עם הספוג הצבעוני שלה (בקרוב סבתא תקנה לה צעצועים לאמבטיה). היה כיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: