מזמן כבר הבטחתי שאספר על בוני שלי, איך היא הגיעה אלי ועל כל גלגוליה. ומעשה שהיה כך היה.

בוקר אחד בשעה שבע, בעודי מתכוננת לעבודה, קיבלתי טלפון משכני וחברהּ של שותפתי לשעבר לדירה וגם עולה חדש מקנדה – בואו נקרא לו ערן. הוא עלה לארוחת בוקר והתקשר לספר לי שמצא "רפת של גורים" בגד"ש (גידולי שדה). בזכותו צחקתי כל הדרך לעבודה.

אחר הצהרים לקחנו את הטנדר של הגד"ש, ערן, חברתי (בואו נקרא לה גליה) ואני. בשטח מצאנו שישה גורים כנעניים נטושים (לפי מיטב ידיעתי, ואם אני טועה, אנא תקנו אותי – הכלב הכנעני הוא היחיד שמוצאו בארץ, והוא משמש בדרך כלל אצל הבדואים לרעיית צאן) – אחד לבן וחמישה חומים. אני בחרתי בלבנה וגליה בחרה חומה שנראתה לה חמודה.

ערן סיפר לנו אחרי כמה ימים שהגורים הנותרים מתו מרעב והתייבשות, הלב שלנו נקרע וניסינו להתנחם בעובדה שלפחות הצלנו שתיים.

גליה, שתמיד היה לה כשרון לשמות יצירתיים, קראה לכלבה שלה "שטקר" או כשם חיבה "שטוקי".

שלושתנו היינו מועמדים לחברות, ולמועמדים לחברות, לפי חוקי הקיבוץ, אסור היה להחזיק חיות מחמד (ולבנות אסור להיכנס להריון), אז שמרנו על פרופיל נמוך ואני הודעתי ל-א' שאם מישהו שואל, הכלבה שלו. גם רשמתי אותה על שמו בפנקס החיסונים של המועצה האזורית. בתמורה, הרשיתי לו לעזור לי לבחור לה שם. אני חשבתי על מירנדה או על מוקה (כי היה לה כתם בצבע של נס קפה חלש על הגב), אבל א', שתמיד היה לו כשרון לשמות נדושים, רצה לקרוא לה בוני.

בבוקר בוני היתה הולכת ל"פעוטון" של ערן וגליה ומשחקת עם שטקר, אחותה, עד שהם היו חוזרים מהעבודה.  אני עבדתי מחוץ לקיבוץ, אז הייתי חוזרת קצת יותר מאוחר, ובינתיים ערן וגליה היו משמרטפים חינם אין-כסף.

אף פעם לא הייתי אובייקטיבית לגבי מי שאהבתי, היתה לי אמת אחת ולא היה בילתה. בוני לא היתה כנענית מאובקת, אלא כלבת מדבר לבנה ומלכותית עם עיני כפתור חומות מלאות הבעה. היא לא היתה פרועה וחסרת משמעת, אלא שובבה ובעלת קסם ואהבה למרחבים ולטבע, גם אם משמעות הדבר היתה נביחות על דרבנים בשתיים בלילה או התייחסות לביתה כאל בד אנד ברקפסט ובילוי כל היום עם החיילים בש"ג.

בקיבוץ היא גדלה להיות כלבה לתפארת. בקיץ הלוהט של הבקעה היא היתה רובצת תחת המזגן ויוצאת להתהולל רק עם שקיעת החמה. בימי שישי היא היתה עולה אתנו לחדר האוכל לארוחת ערב שבת חגיגית ומחוץ לדלתות היתה מחכה, עם כל כלבי הקיבוץ, לשאריות. בשאר הזמן היא היתה מתחנפת לרוֹד, זכר האלפא של שכונת המשפחות, מתעללת בנקבות חלשות ממנה ומגרשת עזים שניסו ללחך עשב ליד הגדר. בוני גם השתגעה אחרי ילדים קטנים.

אחרי כמה שנים היא עברה אתנו דירה לקיבוץ שכן והשתלבה שם די מהר. היא ערכה היכרות עם החיילים החדשים, סימנה טריטוריה בחורשה ליד הבית וגם מצאה עיסוק קבוע לשעות היום: בשבע וחצי בבוקר היתה מחכה ליד תחנת האוטובוס לילדי הגן מהקיבוץ "שלה", ליוותה אותם לגן, ועד שתגיע העת ללוות אותם בחזרה לתחנה בדרך הביתה, ישבה ליד ארגז החול ושמרה עליהם מפני נודניקים שעברו ליד הגן.

את בוני אי אפשר היה לקשור או להגביל. היא לא אהבה להיות סגורה בחללים קטנים או כמו אחיה ואחיותיה לגֶנים – לנסוע במכונית. אם היינו צריכים להסיע אותה לווטרינר בעפולה, היא היתה בוכה כל הדרך. א' היה הופך לנהג מונית ואני הייתי עוברת אחורנית כדי לשבת ליד הכלבה החרדה, ללטף אותה ולהשמיע באוזניה דברי כיבושין. פעם אחת בדרך חזרה היא אפילו ישבה על כתפיי מרוב פחד. תארו לכם נסיעה של כ-40 דקות עם 20 ק"ג על הראש. אבל אני שתקתי והתאפקתי עד הבית. העיקר שתהיה מאושרת.

יום אחד כשהיתה בת שבע בוני התחילה לצלוע. חשבנו שהיא קיבלה מכה באחת מהשתוללויותיה, אבל אחרי כמה ימים, כשהצליעה לא עברה, לקחנו אותה לרופא. הוא עשה צילום וגילה גוש על עצם הברך. בוני עברה ניתוח שלאחריו הראה לנו הווטרינר בשמחה את צילום הרנטגן של אחרי – העצם היתה נקייה כשהיתה.

אבל שמחתנו היתה מוקדמת. אחרי שלושה חודשים בדיוק בוני חזרה לצלוע. הצילום הראה שלא רק שהגוש חזר, הוא גם שלח גרורות לריאות. הווטרינר אמר שאין טיפול ואמר שהוא מעריך שנשארו לה שלושה חודשים לחיות. הוא שאל אם אנחנו רוצים להרדים עכשיו. אני, בדמעות בעיניים, התנגדתי באופן נחרץ. בוני היתה כלבה שמחה, היא עדיין שיחקה והתרוצצה. היא היתה חייבת למצות את חייה עד תומם. הרופא נתן לה קורטיזון כדי למנוע בעיות נשימה ואמר שאם נראה שהיא קצת לא מרגישה טוב, שלא נהסס וניתן לה כמה טיפות אקמולי. בוני חזרה הביתה כאילו כלום, החורשה והגן היו שלה כאילו בִּרכּה לא כאבה מעולם. היא לקחה את התרופה שלה כמו ילדה טובה בתוך כדור בלו-בנד. אם היו ימים שראיתי שהיא קצת "מתחת למזג האוויר", היא קיבלה שוקו קרלו עם כמה טיפות אקמולי בפנים.

הווטרינר טעה רק במעט. ההתדרדרות התרחשה אחרי חודש ימים בלבד, והיא היתה התדרדרות בבת אחת. ערב אחד היא רבצה אפאתית באמצע הסלון ולא זזה. קצת לפני ש-א' יצא למשמרת לילה היא שלשלה על עצמה נוזל שחור שהדיף ריח נורא. ביקשתי מ-א' שירים אותה ויוציא אותה לגינה כדי שאוכל לנקות. תכננו למחרת לקחת אותה לרופא. מכיוון שלא יכולתי לסחוב אותה, א' היה אמור לדאוג שתיכנס הביתה בתום המשמרת שלו.

למחרת, יום שישי, שש בבוקר. א', בסרבל מוכתם בשמן מכונות ונעלי עבודה, מעיר אותי ואומר לי: "בוני מתה."

"אתה עובד עלי," אני אומרת לו בעיניים מנומנמות.

"את חושבת שהייתי צוחק על דבר כזה?" הוא משיב לי.

אני מעלה את מעיל הדובון של א' על הפיג'מה ויוצאת החוצה לבוקר של תחילת דצמבר. בוני שוכבת בדשא, קרה וצפודה. ורטובה, כי התאילנדי שאחראי על הגינון בשכונה שלנו, כבר פתח את הממטרות.

עד יומי האחרון אדע שבוני שלי מתה לבד, בחוץ, בלי שאף אחד יחבק וינחם אותה. וזו כולה אשמתי.

א' הלך לחפש טוריה ואני בינתיים עטפתי את בוני בסדין עם פרחים תכלכלים. קברנו אותה באדמה הקשה והעקשנית של הבקעה במקום שבו תוכל לראות מדי יום את השמש שוקעת על הגבעות. אחר כך עמדנו כמה דקות על הקבר ו-א' אמר: "בוני, את היית כלבה טובה", וזה ההספד היפה והטהור ביותר שאשמע עד סוף ימי חיי.

אף פעם לא בכיתי על חיית מחמד שלי שמתה. לא בכיתי כשהבאנו בפעם האחרונה את כושו המשותק לווטרינר, לא הזלתי דמעות על קברה של בוני, לא בכיתי כשכריתי וקברתי בעצמי את קיטי וגם לא בכיתי כשמצאתי את גופה המתוק של יולי שלי חסר חיים.

אני מסוגלת לבכות מספר, סרט, תוכנית בטלוויזיה ואפילו מאמר בעיתון, אבל אני בדרך כלל לא בוכה על עצמי. זה לא אומר שזה לא כואב. בשנים הראשונות כשהייתי הולכת ברחוב ורואה כלב שדמה לה, הלב היה מתכווץ ונסחט.

אני מודה לאלוהים שנתיבינו הצטלבו. אני יודעת שהיא מחכה לי, ביחד עם כל נשמה שאהבתי אך לא איבדתי, והן כולן היו לי שיעורים.