miss kitty fantastico

ניסיתי לראות את "הילדים של מחר", ונכון, בעיקר בגלל קלייב. די בהתחלה התחלתי לנוע באי מנוחה על הספה. אחרי עשר דקות חשבתי לנטוש, אבל החלטתי לתת צ'אנס, כי בכל זאת, קלייב. ויש סרטים שקשה להם להתחיל. אבל, כאמור, אחרי רבע שעה החלטתי שאינף איז אינף וכיביתי את הדויד.

אז בסדר, סרט עתידני, קר ומנוכר, אבל עשו את זה בבלייד ראנר, זיכרון גורלי, המטריקס, ונילה סקיי ובהרבה סרטים אחרים.

הסרט מתרחש בשנת 2027 בעולם אלים, מתפורר וקורס שבו הנשים הפסיקו להיות פוריות והאדם הכי צעיר הוא בן 18 וחמישה חודשים. ברחובות אלימות ומעשי טרור, בריטניה היא פחות או יותר המדינה היחידה שמתפקדת, ולכן לא פלא שהמון פליטים זורמים אליה (ונכלאים או מגורשים). עם קלייב אוון משחקים ג'וליאן מור ומייקל קיין.

הרגשתי שלא היתה לי שם אקספוזיציה ובכלל לא היה לי אכפת מהגיבור הראשי (למרות שזה קלייב). פתאום על השנייה הראשונה קופץ עלייך מסך בגוונים של אפור, דמות עלומת שם ואטומת מבט ופיצוץ בבית קפה. נכון, את מבינה שהגעת לסרט מדכא שאין בו תינוקות, אבל אף אחד לא מסביר לך מהם החוקים של העולם הזה. רק אחר כך, בשיחה של אוון עם קיין, את מקבלת פתיתי אינפורמציה: העולם חרא, טרור, כתות, פליטים. שהעולם חרא כבר אמרתי? לא, כי דוחפים לך את זה ללוע בכוח בערך כל שתי שניות.

כל מיני דברים מוזרים קורים בלי שתביני מאיפה ולמה, הדיאלוגים לא תמיד אמינים ומובנים. הגיבור כנראה אמור להיות מופנם ומרוחק, משהו שמן הסתם מדגיש את הניכור והנוראות של העידן שמתואר בסרט, אבל משהו לטעמי הלך שם יותר מדי רחוק.

דמויות מופנמות שצריך לחפור מהן מניעים זה התחביב המיוחד שלי. והן צריכות להיות קצת דפוקות ומאוד לא מושלמות. אבל מצטערת, תיאו (כן, זה השם של הגיבור, לא שכל כך קל להבין את זה מהסרט), לא כל כך אכפת לי מה יעלה בגורל הזיפים שלך.

מצד שני, עין הדג אמר שזה סרט טוב, אז אולי תבלין הדיכאון נבזק לי שם יותר מדי בידי טבח עתיר התלהבות והשפיע עלי, ואולי אני צריכה לתת לסרט הזה עוד צ'אנס.

מצד שלישי, אחי אמר שגם הוא לא אהב את הסרט כי "הוא לא עתידני". "2027 לא מספיק עתידני עבורך?" שאלתי אותו. "זה יותר מדי מזכיר את מה שרואים בחדשות", הוא השיב לי...

קלייב אוון. לו ולי יש יחסים ארוכים. ברברתי עליהם בכל הזדמנות שהיתה לי, דחפתי כף רגל בכל דלת שנפתחה קמעה מולי. אז אני בטח הולכת לחזור על עצמי קצת. מצד שני, אולי אגיד כמה דברים מעניינים (ואולי לא...).

בתחילה היה "שרמן" (תגידו היה גם "המהמר", אבל מהתקופה הזו נמחק לי הזיכרון כליל). אחרי שזיהיתי שחקן בריטי איכותי שגם כבש אותי, עקבתי אחרי כל מה שהוא עשה בתקופה ההיא בטלוויזיה. אז הוא היה שחקן בריטי שמופיע בסדרות של ה-BBC שערוץ 1 היה נוהג לקנות, ולא ההוא שנתגלה על ידי כל העולם, פרץ להוליווד ו"התמסחר". כן, אני יודעת, זו הקנאה שמדברת מגרוני ומפריעה לי לפרגן, הקנאה שהוא כבר לא זה שנמצא בטלוויזיה "שלי", כבר לא זה ששייך רק לשכונה, אלא לכל אלה שבחוץ שמתעקשים לחלוק אותו איתי.

בכל מקרה, עקבתי אחרי כל הסדרות שהוא עשה. בכולם הוא היה הגיבור הדפוק (זה שכל כך אהוב עלי), שלא חשוב מה הוא אומר, אלא חשוב מה הוא איננו אומר.

ב"שרמן" הוא היה בלש פרטי (PI) עם חיים דפוקים שהוא מטביע באלכוהול. הוא גרוש, מתווכח עם גרושתו המעצבנת בטלפון כל הזמן, חי בדירת רווקים מבולגנת ולוקח על עצמו תיקים שמעלים את השאלה האם הוא נוסע על הדרך שתביא אותו להרס עצמי ("ברוכים הבאים להרס עצמי, בירת העמק. תושבים: 100 אלף"). הוא מאוד חביב לעוזרת שלו וג'נטלמן לחברותיו, אבל הוא מחליף אותן כמו גרביים, ואפילו את בתו הקטנה, היחידה שהוא מראה לה רגש אמיתי, הוא מאכזב או עוזב אותה בדירה העלובה שלו עם בייביסיטר אנוסה, כשהוא בדרך לעוד משימת בילוש חסרת שפיות.

ב-Second Sight (שבארץ תרגמו כ"עיניים שלי") הוא בלש משטרה שבעקבות מחלה הוא הולך ומתעוור, עובדה שהוא מאוד מתאמץ לשמור בסוד ולהסתיר.

אחר כך הוא קצת נעלם לי. הפסיק להתקשר, הפסיק לשלוח מכתבים.

בסוף שנות ה-90 הוא לפתע הגיח עם "ההד" לצדה של ג'ואלי ריצרדסון (שמשחקת גם את ג'וליה בניפ/טאק). אחר כך נפלתי על "עקומים" (Bent) שסיפר על גורלם של ההומוסקסואלים תחת השלטון הנאצי וטלטל את עולמי, סרט שרובו ככולו הוא דיאלוגים, ומילים שמתנחלות לך בנשמה, וקלייב אוון אחד משכנע שנוגע לך בנימי הלב.

ביום שישי שעבר היה את "הצלה מעבר לגבול" על עיתונאי שמדווח מאזורי סכסוך (קונגו, צ'צ'ניה, קוסובו) ולאט לאט מתחיל לעשות קצת יותר מאשר לדווח, מה שמכניס אותו לצרות ולסכנת חיים. מעשייה די לא מיוחדת וצפויה עם אנג'לינה ג'ולי משורבבת השפתיים (אולי דרך הסרט היא אימצה עוד ילד), אבל ראויה לצפייה רק בגלל הנצנוץ הזה הממיס בעיניו של קלייב, שכל כך גורם לי לראות אותו עושה את ג'יימס בונד.

תם ולא מושלם.