אתמול הייתי מבואסת תחת, העבודה הגיעה לי עד כאן (דמיינו אותי מסמנת) ובתחום הנדל"ן אין כל חדש. היתה לי סדנת כתיבה, אז החלטתי לא להרוג זמן בעבודה (פיכס) ולנסוע מוקדם יותר לאוניברסיטה כדי לראות את "הפתעה" ו-"תמימות" (באפי, כמובן) שמקרין התא האקדמי שלנו. לא בגלל הפרקים עצמם. אותם אני יכולה תיאורטית (עם דגש על המילה תיאורטית) לראות בבית לבושה בסחבות, ברגליים חשופות וזרוּעוֹת אניצי שערות פגיות, כשקערה של פופקורן לצדי. לא, רק בשביל החברה. אנשים נחמדים ואינטלגנטיים גורמים להרגיש שאני חיה.
הגעתי מאוד מוקדם והיה מזג אוויר נפלא, אז הלכתי ברגל מדרך נמיר לאוניברסיטה, במקום לקחת אוטובוס נוסף. עשר דקות של רוגע.
כשאני באה בשערי האוניברסיטה, אני מדמיינת שהאוויר שם אחר, מלא בידע ובסקרנות. בשונה מהמשרד שלי שבו האוויר מלא רק בפוטנציאל למחלה פסיכוסומטית כלשהי.
אחרי שאנג'לוס שוב שבר לבאפי את הלב, הלכתי ללמוד קצת דברים חדשים בתחום הכתיבה.
נושא השיעור אתמול היה "שכבה ב' ". לא יודעת למה ככה קראו לו, אבל הכוונה היא לכתוב בשלבים: קודם את העלילה, אחר כך להלביש עליה תיאורים ולבסוף להוסיף דיאלוגים. בצורה כזו גם הכתיבה מקבלת רבדים וגם ניתן לראות באיזו שכבה אנחנו הכי מתקשים ולהתאמן עליה (תומר המליץ לכתוב עלילות מהסביבה הקרובה ומהחיים שלנו אם קשה בשלב העלילה, להתאמן בלתאר חפץ כלשהו [התרגיל המקורי הוא לכתוב תיאור בן 3 עמודים! נראה מי יסכים לקרוא דבר כזה...] ולקרוא הרבה תסריטים שבנויים על דיאלוגים).
כתרגיל ראשון התבקשנו לכתוב סיטואציה קומית. כנראה לא סתם שזה הנושא שהתבקשנו לכתוב עליו. אני מתחילה להסכים עם ט' שאין כזה דבר צירופי מקרים. הקומיות היתה ממני והלאה. הדבר הקומי היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא הלוויה. גם משהו שכתבתי בשבוע האחרון על תפקידו של ההומור במצבי סטרס היה יבש כביסקוויט דאשתקד.
בכל מקרה, נזכרתי לאחר חמש עשרה דקות מתישות מוח במשהו שגלגל אותי מצחוק בסדר פסח האחרון אצל הוריי:
"עד שסוף סוף נרדמתי, היא העירה אותי! באלימות!"
כולם הרימו את הראש מהצלחת, מביטים לכיוון אבי ששפך את מררתו על משהו טראומתי ככל הנראה בשיחתו עם אחותי.
"היא חטפה ממני את השמיכה!" הוא המשיך בפאתוס.
מרק הכופתאות כבר לא היה חשוב, כי מיד נעורה אמי לחיים על מנת להגן על עצמה. "עם הווילונות!" היא צעקה והרימה את המצקת שטפטפה אל תוך קערת הפסח. ניצוץ מבשר רעות היה בעיניה, לחייה האדימו כשהיא ששה אלי קרב. "רק הורדתי אותם מהחבל! נקיים! והוא התכסה בהם!"
אצל אבא לעומת זאת משהו כבה. "הייתי הרוג מעייפות", הוא מלמל, "לא שמתי לב." הוא ידע שלפני שהכל התחיל, הוא כבר הפסיד.
(רציתי להעיר רק למען הסדר הטוב ושלום הבית, שלשם חירות היצירה הגזמתי קמעה. אף אחד לא אלים במשפחתי ואמי לעולם איננה מטפטפת כלום על שום דבר).
אחר כך עברנו לסדנת עצבים. התבקשנו לכתוב משהו זועם במיוחד על מישהו שאנחנו שונאים או כועסים עליו, ואחר כך את הצד שלו:
תיק מספר 7585/07 שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב:
עובד עובדיה, הינך מואשם כי:
א. מילאת את בית העסק שלך בחמצן דו-פחמני רעיל של עליבות וקטנוניות.
ב. התיימרת לחשוב שאתה הוא סגנו של אלוהים, ומשום שאתה בורגני מסואב, על שכיריך לסור לפקודתך בכל עת, בכל שעה, בכל עונה וביום כיפור.
ג. יחסי האנוש שלך הינם כשל אמבה ירקרקה ואתה עיוור מראות כל סבל אנושי העומד מולך.
ד. הינך בטוח כי כל בן אנוש בסביבתך חייב להיות השתקפות מלאה של דמותך רבת הגועל.
ה. אתה כיליי יותר מהקמצן של מולייר וקפוץ אגרוף יותר מחולה שיתוק מוחין.
ו. בלקסיקון שלך לא קיימות המילים שמחה, חופש, נופש, הנאה או כל הטיותיהן ונגזרותיהן.
ז. אתה שמן, דוחה, מזיע ובאופן כללי תופס יותר מדי מקום בעולם.
ולהלן עו"ד יאיר ממוני מטעם ההגנה:
א. מרשי הקים בית עסק לתפארת ומילא אותו בקרם דה לה קרם האנושי עם הספק של 12 שעות ביממה. הוא גאה להצהיר כי בית העסק שלו הוא דוגמא ומופת למוסר עבודה גבוה.
ב. מרשי טוען כי הקים את בית העסק שלו בעשר אצבעותיו ואין הוא מחייב איש לעבוד תחתיו.
ג. ראה סעיף ב'.
ד. מרשי דוחה מכל וכל את הטענות המועלות בסעיף ד' לכתב האישום.
ה. ברצונו של מרשי להסב את תשומת לבו של בית המשפט הנכבד לתנאי התחרות השוררים כיום בשוק, ומפציר בו להבין כי הוא מוציא את לחמו מבית העסק הזה ומבית העסק הזה בלבד, וכמו כן נסיעות לחו"ל פעמיים בשנה ושברולט מליבו בצבע אלמוג, מודל 2006.
ו. אני מפנה שוב את תשומת לב בית המשפט לסעיף ב' של כתב ההגנה.
ז. מרשי סבור כי סעיף זה הינו קנטרני וקטנוני ואין מכבודו להשיב לטענותיו.
ולאחר שישב בית המשפט על המדוכה, הוחלט להרשיע את עובד עובדיה בכל העבירות המיוחסות שלו בכתב האישום ולגזור את דינו להעביר את שארית חייו בעבודת פרך בחומר ובלבנים, למען ידע שעבודה זה לא כיף.
והנה משהו שכתבתי לפני חודשיים, בפגישת הסדנא הקודמת, בה התבקשנו לקחת מילים ממילון ולכתוב על פיהן קטע:
דבורה שני, נשואה באושר, או לפחות כך מספרת לכולם, ידועה במשרד הפרסום "עטרן, עטרן ובנו" כבעיינית.
היא מופיעה בפתח חדר הישיבות לבושה בשמלת בוטיק הדומה לווילון או בודלת, אך בטוחה שהיא נראית בוהמית לעילא. היא טופפת מעדנות אל מקומה הקבוע ליד המיחם ומשאירה אחריה שובל של ריח בושם מתוק להדכיא, שגורם למשה מהנהלת חשבונות לעטשת קשה ולארשת של בלבול המכמירה את הלב. היא פותחת בקובלנה על צבעו של שילוט החוצות או אופיו הקנטרני של הסטורי-בורד או כל בורכא אחרת שגורמת למנכ"ל, מאיר עטרן, להצטער שוב על כי זימן אותה לישיבת הצוות.
מקרא:
בודלת – כינוי לפרוכת.
בורכא – דבר שטות, דבר בלתי סביר, אבסורד (מארמית).
עטשת – מחלת העיטושים.
בעיין – מקשן, מעורר קושיה.
עטרן – זפת.
אני קוראת כרגע ספר מייגע של איזה סופר ועיתונאי שלא הצליח למצוא משמעות לחייו ולחיים בכלל. הוא חי חיים בוהמיים, ראיין סלבריטאים ואמנים, אכל ארוחת ערב עם ג'ק קרואק והתנסה בסמים, פטריות הזיה ואלכוהול, ובכל זאת הגיע למסקנה ש"מה, זה הכל?"
הנה משהו שהוא "הבין" תוך כדי היותו מסטול (איטרנלי, את תאהבי את זה):
"…The townspeople we passed seemed dazed or hypnotized, wired into a fraudulent construct of work and worry they had been hood-winked into mistaking for reality."
במקום לחזור בתשובה כמו בנאדם נורמלי, הוא המציא כתב על תיאוריה לפיה ב-21.12.2012 יגיע העולם לסיומו ויחל עידן חדש שבו יהיה שינוי ברמת המודעות האנושית. ההידרדרות הנוכחית של העולם היא ההכנה לכל זה. את התיאוריה הזו הוא מבסס על מיתולוגיות מסורתיות, במיוחד של שבטי המאיה והאצטקים, ומנג'ס אותה על פני 400 עמודים ארוכים, שגרמו לי להרהורי כפירה: להצטער על שאין לדבר הזה תקציר מנהלים ואחר כך לשקול לוותר על הקריאה מכל וכל.
ט' בחו"ל, אבל יכולתי לשמוע את הקול שלה בראשי, שואל אותי: "מה זה אומר שאת מוותרת לעצמך? מי מדבר כשאת חושבת שאת לא מסוגלת לקרוא את הספר?", אז המשכתי לקרוא. אני עדיין חושבת שכל מה שהוא אומר בארבע מאות עמודים, הוא יכול היה להגיד גם במאה, אבל לפחות בזכות הספר התחלתי לקרוא קצת על ג'ק קרואק ודור הביט שלו, ואיתו גם "כתיבת הביט" שלפיה "המחשבה הראשונה היא המחשבה הטובה ביותר" ולכן הכתיבה הטובה ביותר, לפי קרואק, היא כתיבה חופשית ואסוציאטיבית ולא ערוכה. אישית אני לא מתחברת לשיטה הזו, אבל היא סוגרת מעגל בצורה יפה עם סדנת הכתיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: