אני כל כך מבינה על מה איטרנלי מדברת. נורא בודד לי פה בעבודה, אבל בשונה ממה שהיא כתבה, אני ביחסים טובים כמעט עם כולם פה, פשוט כל כך חסר לי לדבר עם מישהו באמת, אתם יודעים, על משהו מעניין, משהו כזה שיחזיר לי את הניצוץ בעיניים, את הזרימה של הדם, אולי גם את האדמומית בלחיים, ויהפוך אותי למאוד עירנית ומאוד נוכחת (זה גם שורף קלוריות LOL).
אבל אני לא יכולה. לא שאין פה אנשים אינטליגנטיים, כי יש, אבל קשה לי לדמיין את עצמי מתפרעת איתם על איזה דיון במרכיבי הגשטאלט ב"ג'יין אייר" או בפמיניזם בגאווה ודעה קדומה.
מישהו מפה אמר עלי לפני כשבועיים שאני כזו אדישה, שבטח גם אם ייפול לידי קסאם, זה לא יזיז לי. חוץ מהעובדה שאם הוא היה מכיר אותי באמת, הוא היה מודע ללבה המבעבעת בתוכי, הוא כנראה גם בלבל אדישות עם מוות קליני. הלב שלי פועם, יש פעילות מוחית מינורית ואני נושמת באופן עצמוני, אבל לא הרבה יותר מזה.
זה לא סתם פוסט קיטור, חשוב לי להבהיר גם נקודה. המוח שלי כל כך מפוהק עד שהוא מחפש בצורה נואשת משהו לענות בו. בין השאר אני גם כותבת כגרפומנית על ספידים, וממשיכה לכתוב גם אם אין איש קורא, כי זה חזק ממני.
הראש שלי עסוק עכשיו, בין היתר, גם במה שדיברתי עליו בפוסט הקודם, כלומר עידן חדש שיחל בעוד 5 וחצי שנים.
תקציר הפרקים הקודמים: המחבר, דניאל פינצ'בק, עיתונאי ועורך מגזינים לספרות ואמנות בניו יורק, בן לחברה הביטניקית של שנות ה-60 במנהטן, הלך לחפש את משמעות החיים, שתה אלכוהול ולקח סמים קלים והלוציגניים (בעיקר פטריות הזיה ו-ל.ס.ד), ובהמשך "השתדרג" ונסע להודו, לגאבון שבמערב אפריקה וליערות הגשם של אקוודור, ושם התנסה במיני שיקויים שהשאמאנים המקומיים משתמשים בהם על מנת להיכנס לטראנס. הוא אומר שהסמים הללו עובדים על קולטנים במוח שמטשטשים את המחיצות בין חומר לרוח.
לטענתו, העובדה שסמים כאלה הוצאו מחוץ לחוק (הוא לא מדבר על קוקאין והרואין), היא מכוונת ונובעת מכך שהם מאיימים על החברה:
"רוב החברה שלנו ממשיכה לדחות סמים פסיכדליים שמשמשים כ'מגבירים נפשיים', מזלזלת בתופעות על טבעיות ומתייחסת אליהן כאל בלתי קיימות או חסרות משמעות. דחייה זו מבוססת כנראה על תהליכים נפשיים מושרשים המוגנים על ידי התת מודע, והיא מניעה את ההתניה החברתית לעודד בורות מרצון, המבוססת על הדחף לשמר את נקודת ההשקפה המטריאליסטית ואת מערכת הערכים שלה מפני סכנה.
קיום אפשרות של ביסוס הבנה חדשה לגמרי של הנפש, שתתמוך באמונות עתיקות ומסורתיות, מאיימת על היסודות העמוקים ביותר של התרבות אשר מתעסקת באובססיביות בהשגת עושר, רכוש ומעמד".
מצטערת על התרגום המעט עילג, זה גם בגללי, וגם בגלל שיש לו נטייה לכתוב במשפטים ארוכים ומלאי קלישאות. לעתים במשך כמה פסקאות הוא סתם מברבר ולא אומר בעצם כלום.
בג'ונגלים הוא למד על מיתולוגיות שבטיות קדומות, בעיקר של המאיה וההופי (הילידים המקוריים של האמריקות), שמדברות על סיום של "עולם" וכניסה לעולם חדש. הוא מדבר על כך שבהרבה תרבויות יש מיתולוגיות כאלה: הבודהיסטית, תרבות ההינדו (סוף העידן של קאלי), בנצרות ואפילו ביהדות (אחרית הימים וגם שבע הספירות של הקבלה).
תרבות המאיה העתיקה החזיקה בידע אסטרונומי עצום ולפי לוח השנה שלה, שנחשב כמדוייק ביותר ביקום, ב-21 בדצמבר 2012, שהוא גם היום הקצר ביותר בשנה, יסתדרו כל הפלנטות בשביל החלב בקו ישר. או-אז תתרחש התעלות של האנושות אל מצב מודעות גבוה יותר (פתאום עברה בי "מחשבה חתרנית". האלוהות של המאיה היא נחש עם נוצות, שיחזור, ממש כמו ישו, ביום המפנה. האם יש קשר להתעלות של ראש העיר לנחש ענקי?), שבו אכן יתרחש בפועל הטשטוש הזה בין חומר לרוח, כלומר תחול טרנספורמציה בגוף ובנפש וה-ד.נ.א האנושי יספק לנו יכולות תפיסתיות וחושיות שכביכול לא היו לנו קודם.
פינצ'בק טוען שגם היום תופעות על-טבעיות כמו טלפתיה, ראייה על חושית, טלקינזיס וכדומה – קיימות, אבל הן מוכחשות על ידי החברה, המדע והתקשורת.
הוא אומר שבנפש האנושית יש מנגנון שנקרא "רצון לבורות" (Will to Ignorance), שפסיכולוגים ופילוסופים דיברו עליו (כולל ניטשה) ושתפקידו להגן על עצמנו ממה שלדעתנו איננו חזקים מספיק כדי לדעת (והוא גם מדבר על זה בציטוט שהבאתי לעיל).
עוד הוא אומר שההתדרדרות האקולוגית, ניצול המשאבים הבלתי אחראי וההיכחדות של מיני צמחים ובעלי חיים – הם רק הקדמה למה שעומד לקרות.
אז לא, אתם לא עומדים לפגוש אותי בקרוב לבושה מכף רגל ועד ראש בבגדי כותנה לבנים ורחבים, כשאני מעשנת חשיש, אבל כל הדברים האלה גורמים לי לחשוב. כבנאדם, אני מאוד עם הרגליים על הקרקע, וכשאני בורחת – לכתיבה, לקולנוע, לטלוויזיה, והצדדים הפנטסטיים שלהם (מהמילה פנטזיה), אני לא מבלבלת ביניהם לבין המציאות. קשה לשכנע אותי בתיאוריות "רוחניות", באורח חיים ניו-אייג'י פלצני או בקיומם של לפרקונים (רותם?), אבל אני לא יכולה להימנע מלשבת באוטובוס, להביט על הרחובות החולפים לידי ולדמיין זמן שכל הסיפורים שאני ממציאה כבר לא יפלו בהגדרה של מדע בדיוני, אלא יהפכו למציאות. באוטובוס לידי וברחובות שבהם אנו עוברים, יחלפו אנשים שטלפתיה, אמפתיה וראיית הנולד יהיו חלק מחייהם.
איזה יופי זה יכול להיות?
(וכמה זמן עשוי לחלוף מרגע שבו אנסה לעניין חבר לעבודה בדברים האלה ועד לרגע שבו אוכרז רשמית כלא שפויה ולא ראויה לבוא בין אנשים?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: