"קשה כמוות אהבה, ומעייף כעמלו של סיזיפוס האילוץ לעשות את עצמך עובד."
(קיטי פנטסטיקו)
איזו באסה זו לסיים אימון פורה של קטילת ערפדים ולהגיע לעבודה שבה "מתנפלים" עלייך איך שאת נכנסת. על השולחן מחכים לי כל מיני ניירות מטרידים, וביניהם נושאים לשיחה עם הבוס שלי (שהחלטתי לקרוא לו "ערפגון").
כן, היו כבר כניסות הרבה יותר לא נעימות, של "צלילות" עלי בדיוק בשנייה שאני מגיחה בדלת, עם התיקים עלי והכול. פעם עוד הייתי סופגת וסוחבת את ההרגשה הרעה כל היום. כיום אני כבר מסוגלת להגיד: "לא לעניין ההתנפלות הזאת, אפשר לתת לי להיכנס, לשים את החפצים, להדליק את המחשב ואולי אפילו להכין לי איזו כוס קפה."
איזו באסה זו להגיע לעבודה ולהיווכח לדעת שהבוס יהיה שם כל היום. ואני תכננתי לענות לכמה אי מיילים ולהתעדכן בכמה בלוגים. מה זאת אומרת זה לא מה שעושים בעבודה?
אבל, באמת, האם זה נורמלי שהיום ייהרס לך כשהבוס במשרד? למה אני לא יכולה לעבוד במקום שבו הבוס הוא הבוס ואני זו אני, וברור שאני עושה את העבודה שלי בצורה הטובה ביותר בזמן המיטבי ביותר, ואין צורך להציק לי, להפריע לי, ולבדוק מה אני עושה ואיך. איך זה אצלכם?
היו כמה טלטולים של הספינה לאחרונה. חלק מהעבודה של שותפתי לתא ושלי הועברה לאחרים, וכך אין לנו לחץ, בלשון המעטה. לעומת זאת, הגילוי שאנחנו יוצאות לפני הזמן כשאין לנו מה לעשות גרמה לפוסידון המקומי שלנו לגרום לים להיות גבה-גלי וסוער. הוא רעש וגעש ורעם עלינו שכשאין לנו מה לעשות, אנחנו צריכות לעזור למזכירות, כי מזכירת הערב שלנו "עושה שעות נוספות ואתן לא עושות כלום".
אני חושבת שכבר סיפרתי על הבחורה אחרי צבא שהיתה אתנו כמה חודשים ושמילאה את המשרד בשמחת חיים, נכון? אם לא, תגידו ואפרט. בכל מקרה, עליה הוא אמר שהוא "שילם למטופשת הקטנה כסף ולא יצא לי מזה כלום". נורא נעלבנו בשבילה. נורא.
עלי ממשיכים להטיל פרויקטים, דבר שיש בו גם חסרונות וגם יתרונות.
השבוע עברה בינינו, הבנות, מנהלת כוח האדם שלנו וביקשה לרשום כל אחת, מה סוכם איתה בחוזה לגבי מספר שעות העבודה ומתי אנחנו באות ומתי הולכות.
אמרתי לשותפה שלי שאני לא אתפלא אם ערפגון הרהר באפשרות שמספיקה אחת מאתנו וכי תשלום לשתינו צורב חור כואב בכיסו הכיליי. היא כמובן החליטה שאותה יפטרו.
לפעמים קל יותר שמישהו חיצוני "מפיל" עלייך משהו שהיה קשה לך לעשות בעצמך. אם יפטרו אותי, אני אגיד שהנה, זה כתוב, וזו טלגרמה מהיקום שאני צריכה סוף סוף לעשות משהו עם עצמי.
מן העבר השני, חלופה ב' היא שאהיה שם "לבד" ואעשה כל יום משמרת וחצי. אני לא בטוחה שאני אסכים לעבוד כך.
מצד שלישי, לעיתים קרובות החרא צריך לצוף כדי שאקרא לשרברב.
ארגנו לנו "ערב גיבוש": הקרנה של הסרט "הסודות" שלפניו הרצאה של התסריטאית, הדר גלרון. נכון לעכשיו, אין לי כל כך "כיף" ללכת.
יש איזה מישהו אצלנו שבהתחלה נראה לי מתוק ונחמד, אבל כרגע אני חשה אליו בוז קר.
זה התחיל בכך שמצגת שתרגמתי עברה לתיקונים לבחורה שאנחנו עובדים איתה, אמריקאית שמדי פעם מעבירה שיעורי אנגלית לביג צ'יז (וגם נראית כמו סופר-מודל), בואו נקרא לה ג'יין. המצגת חזרה עם הערות בדוא"ל ואותו בחור עבר עליה והביא לי אותה לתיקונים חוזרים כי "לג'יין הזאתי יש אנגלית של כיתה ג' " (!)
אתם יודעים שאני נגד אלימות, אבל בחיי שבאותו רגע נורא התחשק לי לקום ולהכניס לו סטירה מצלצלת. אני מתעבת אנשים יהירים.
כמה ימים אחרי זה הוא ראה אותי ואת מזכירת הבוקר קוראות ב-Ynet על א' "של" קצב וטינף את האוויר בהערה ש"א' הזו בהמה".
הקטע הוא שאני לא שונאת אותו, הוא סתם ילדותי ומעורר רחמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: