אני לא יכולה לשנוא את לקס. מישהי פה כבר הריחה את חוסר העקביות שלי מקילומטרים, עוד כשהוא התנשף בעליות של הקסטל.
מר לותר ג'וניור כנראה קורא את הבלוג שלי, כי הוא ניסה להיות טוב, באמת שהוא ניסה.
השבוע הוא נפגש עם איזה טיפוס מפוקפק שהציע לו לחשוף את השלדים בארון של המתמודד לסנאט, ג'ונתן קנט. לקס התלבט - אחרי הכול, זה ג'ונתן. ביוצאו מן הפגישה (שהתקיימה בבניין נטוש באזור לא כל כך טוב של העיר), הוא נורה והובהל לבית החולים במצב קשה.
במסגרת הליין של סדרות רבות שבו מוצג "מה היה אילו", לקס חסר ההכרה "מתעורר" בבית חמים, לצדה של אשתו האהובה והמאוד הרה, לאנה לאנג. זה ערב חג המולד ובנם הקטן, אלכסנדר, קופץ למיטתם בשמחה ילדותית – כדרכם של ילדים קטנים בערב חג המולד – ומזכיר לאבא שלו שהוא הבטיח לו ללכת היום לקנות אשוח.
לקס מאוד מבולבל, אך עד מהרה מגלה שהוא יכול להתרגל מהר מאוד למציאות המאושרת החדשה הזו: יש לו אישה אוהבת שאיתה הוא מתנשק כל שתי דקות כמו לאב-באניז על ספידים, יש לו יורש צעיר ומוצלח, יש לו חיי משפחה טובים, בעוד כמה שבועות עומדת להגיע בת משפחה חדשה הביתה, והוא מקבל פרס הומניטרי על עזרתו לעניים ואת אהבתם והערכתם של הקנטים: קלארק הוא החבר הכי טוב שלו וג'ונתן אומר לו שהוא כמו בן בשבילו. בינתיים הוא סימן וי בכל הרובריקות שאי פעם העז לחלום עליהן.
יש רק את העניין הפעוט הזה שלפני שבע שנים הוא סירב להכפיש את שמו של ג'ונתן, שהוא עתה הסנטור מטעם קנזס, וויתר על כל הונו ושאיפותיו בתמורה לאהבתה של לאנה.
באמצע מסיבת חג המולד כורעת לפתע לאנה ללדת, הלידה מסתבכת והיא גוססת. לקס פונה לאביו בבקשת עזרה, אך זה צוחק בפרצופו. לאנה מתה ולקס מתעורר אל המציאות.
הוא איבד את כל מי שאי פעם אהב: את אמו, את אחיו הקטן, את לאנה. הוא מגיע למסקנה שאם היה עשיר ובעל כוח, היה יכול להטיס את לאנה למומחה במטרופוליס, שאולי היה מצליח להציל את חייה. הוא קורא אליו לחדרו בבית החולים את איש הצללים ומורה לו לחסל את עתידו הפוליטי של ג'ונתן קנט בכל אמצעי שיעלה בידו.
אבנעזר סקרוג' לא למד את הלקח. למעשה, המסקנות שגזר מהשיעור שהוצע לו היו מעוותות.
שלוש מיני-תובנות היו לי בעקבות הפרק:
א. אין פרק שבו לקס איננו מוכה/נחבט/מאבד את הכרתו.
ב. אני לא מוצאת טעם בכך שגיבורי הסדרה חוזרים איש איש לביתו ולאחוזתו. נראה לי פרקטי יותר שכולם יעבירו את מיטותיהם לבית החולים של סמולוויל.
ג. בפריבייסלי של הפרק הבא קלטתי שלקס המאושר צולם בגוונים של כתום וצהוב, וברגע שהתעורר וחזר להיות הוא עצמו, הוא מצולם בתאורה כחלחלה, כשפניו מביטים אל חלון בית החולים, שגשם עז מתנפץ אליו.
לפנות בוקר חלמתי ששנינו בחצר בית הספר (אבל לא כתלמידים, אולי אני עובדת שם, רחמנא ליצלן? אולי היה משהו עם טיול? כל החלק הזה הוא קצת "פאזי"). הוא מדפדף במחברת המתכונים החבוטה שלי מהסוף להתחלה (זו שריטה אישית שלי, גם שלכם?) ואני אומרת לו: "אלו קריאות מונה".* הוא ממשיך לדפדף, ואני לוקחת ממנו את המחברת ואומרת לו: "זה פרטי" (מה לעזאזל פרטי במאפינס בננות ועוף בנבטים?), ושנינו מביטים אחת בשנייה ומתחילים להתנשק כאילו אין מחר (אני זוכרת שחשבתי שיכולים להביט עלינו מחלונות הכיתה, אבל לא היה לי מספיק אכפת בשביל לטרוח ולמשוך אותו משם).
ואז פתאום אני מרגישה שהוא מסויג, והוא מפסיק ואומר לי: "רציתי לספר לך משהו, אבל אני פוחד שתיעלבי", ואז כמובן ישר אני נעלבת בדיעבד ולמפרע, ומחכה לראות האם אני צריכה להוסיף ריבית והצמדה לעלבון הזה.
והוא אומר לי: "לא הצלחתי לקבל החזר כספי לדבר ההוא שלא הלכנו אליו", ואני אומרת לו: "אתה צוחק עלי?" שזה אומר: מותק, כשאני אתך, קטן עלי כל העניין הזה של כסף. וכשאני מתעוררת, אני חושבת: 'אתה צוחק עלי?' שזה אומר: Hello! יש לך כמה מיליארדי דולרים, וזה מה שמטריד אותך? אתה תספוג את זה, ויותר מכך, אתה תממן לי את הטיול מחוף לחוף.
* כשגרתי בקיבוץ, כחלק מתפקידי כאחראית על התקציב האישי, הייתי גם עוברת פעם בחודש וקוראת מוני חשמל. לפני הפיכתה של המחברת למחברת מתכונים, רשמתי בה את הקריאה לפי משפחות. **
** אני שונאת ששמים כוכביות באמצע טקסט בבלוג ומחייבים אותי לגלול למטה באמצע הקריאה ולגרום לחוט המחשבה שלי להינתק, והנה, נאה דורש לא נאה מקיים...
In this country, you gotta make the money first. Then when you get the money, you get the power. Then when you get the power, then you get the women.
(גנבתי מהקוטלת ששאלה מ"פני צלקת")
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: