התקף לב, היצרות כלילית של העורקים הראשיים, תמט ריאה וסימנים מוקדמים ללופוס. זה מה שעבר עלי הבוקר.
הכול התחיל כשמטומטמת אחת, שלמרבה הפלא דומה לי שתי טיפות מים, ירדה למטה לתלות כביסה (אין לי עדיין חבלים בבית) ולא חשבה שזה יכול להיות רעיון טוב לנעול. משב רוח אקראי גרם לכך שהדלת נפתחה והגברת תלתול ברחה מהבית.
היא דילגה חיש קל במדרגות ונתקלה פנים אל פנים בחתולה היפהפייה של השכנים. זה והעובדה שהתחרפנתי לראות אותה למטה, זרקתי את המגבת הרטובה שהיתה לי ביד בחזרה לגיגית והחילותי דולקת אחריה בקריאות אימה: "תלתול! תלתול!", גרמו לה לברוח כל עוד נפשה בה, והיא נעלמה מעבר לפינה.
חיפושים נרחבים אחריה העלו חרס בכפתי.
עליתי בחזרה למעלה, הודעתי בעבודה שאני מאחרת ולא ברור מתי אגיע, יבבתי קצת לאחותי בטלפון ושבתי לחיפושים.
כשחזרתי לעיר אחרי כשמונה שנים בקיבוץ ובאמתחתי קיטי, חתולת קואופרטיבים בכל רמ"ח ושס"ה, אירע לי מקרה דומה. עברנו לבית חדש, קיטי היתה מחורפנת עד גבת גלים וברגע של חוסר תשומת לב ברחה החוצה ונעלמה.
גייסתי את אחותי וגיסי לחיפושים ממונעים שלא העלו דבר. בשלב כלשהו החליטה אחותי שהפסקה תהיה במקום והזמינה אותי לאכול אצלם. בחנייה שלהם התמוטטתי כליל. אחרי כמה שעות של חיפושים עקרים האמנתי שלא אראה עוד את קיטי שלי לעולם. קיטי היתה החתולה הראשונה שלי וביחד עם האופי רואה השחורות שלי דימיתי לראותה כבר בחצי הדרך לנתניה (במקרה הטוב).
קיצו של דבר היה שכאשר כבר נואשנו וחזרנו הביתה, גיליתי את הגברת מכורבלת ומפוחדת במחסן ישן מאחורי הבית שלי.
המקרה הזה ועוד מעט ניסיון חתולאי שצברתי מאז לימדו אותי שחתולים מפוחדים נוטים להתחבא, רצוי במקומות חשוכים שמשרים עליהם בטחון. עוד למדתי שהמקומות הללו נמצאים בדרך כלל בקרבת הבית ולא בדרך לנתניה. חתול פוחד לא ירחיק לכת ולא יחליט שזהו היום המתאים ביותר לארוז את צקלונו ולתור את העולם.
To make a long story short – קיימתי את מצוות "סובו ציון והקיפוה" שש פעמים, כשאני צועקת את שמה, משקשקת במפתחות הבית, מפּספּסת לכל הכיוונים, מקבלת מבטים תמהים מעוברים ושבים ושואלת כל שכן שאני פוגשת בדרכי – כולל שתי נשים מבוגרות שגרות בכניסה השנייה ושחזרו מטיול עם עגלת תינוק ("איך היא נראית?" "בצבע שחור-אפור-לבן-חום, עם שיער ארוך ומאוד יפָה") – אם ראו אותה. בפעם השישית נעמדתי עגומת מבט ליד הגדר ותהיתי אם היא לא עברה דרך החור הקטן שלמטה ויושבת עכשיו בחורשה ההיא מתחת לעץ אקליפטוס ענק, ואין לה צל של מושג איך לחזור הביתה. ואז ראיתי תזוזה כהה מתחת לבניין (יש רווח של כחצי מטר בין האדמה לבית, שהילדים של השכנים דחפו שם קופסת לגו, כדורים ואופניים תלת-גלגליים). התחלתי לצחוק מהקלה ואושר.
הרמתי אותה על הידיים ולקחתי אותה הביתה כשהיא מייללת ובועטת ומותירה עלי כתמי בוץ ושיער. בדרך חלפתי על פני שתי הנשים עם עגלת התינוק שריכלו בגינה והודיתי להן ("צק צק צק, היא באמת יפה שחבל על הזמן").
בבית היא השתרעה על הרצפה הקרה, מתנשמת מחום והתרגשות. על הפרווה שלה נשאר עלה של בוגנוויליה ורודה.
"אני מקווה שנהנית מההרפתקה שלך," אמרתי לה, "כי זו היתה האחרונה".
הכתובת כנראה היתה על הקיר. מאז שעברנו דירה היא מנסה לברוח מהבית. כל יום אני הולכת לעבודה מלאת רגשי אשמה. היא לבד כל היום וכשאני חוזרת בלילה מהעבודה אין לי חשק וכוח לשחק איתה. היא משועממת ומבלה את יומה בשינה ובצפייה מהחלון.
מצד שני, איבדתי מספיק חתולים. על זאת אני רוצה לשמור. מפני מחלות, הליכה לאיבוד, מכוניות ואנשים רעים.
אני מניחה שאמשיך לכלוא אותה בבית ולהרגיש רע.