miss kitty fantastico

הייתי אתמול בסרט "הסודות" ולא נפלתי, אני יכולה לפרט ולנמק אבל אני לא רוצה לקלקל למי שעוד לא ראה ורוצה לראות.

לעומת זאת, נהניתי מאוד מההרצאה שקדמה לסרט, מפיה של תסריטאית הסרט, הדר גלרון, הרצאה שהיתה בשבילי כמו מסאז' לנשמה.

כותרת ההרצאה היתה "האומץ לשנות".

חוץ מזה שהיא סיפרה על כתיבת התסריט ואיך היא הגיעה לרעיונות מסוימים בו, היא שילבה גם פכים מסיפור חייה שמתבטאים לעתים קרובות ביצירותיה.

הדר גלרון, מוכרת לחלקכם כנורית הדר-פויירשטיין, חצי הצמד נורית ונויה שהופיע שנים רבות במופע סטנד אפ על ההווי הדתי בכלל ועל מעמד האישה בחברה הדתית בפרט ("פולסא דנורית"). היא כתבה גם את המחזה "מקווה".

הדר נשאה הרצאה מרתקת וצבעונית, מתובלת בכמה תבלינים לטעם וריח, מלאה בהומור. כבר בדקות הראשונות הרגשתי שהיא ואני "מקליקות".

היא דיברה על עצמה ועל הקושי של עצמה ושל אחרים לקטלג אותה בהגדרות מסוימות. האם היא קומיקאית? מחזאית? תסריטאית? שחקנית? סאטיריקנית?

כל חייה היא זיגזגה בין כובעים שונים, מתחייבת לכל אחד מהם עד הסוף אך לא לתמיד.

בשלב הזה נזכרתי בשיחה בין לי לרותם על ג'וס ווידון שגדולתו וגאונותו מתבטאות דווקא בחוסר הרצון שלו להתקבע לתוך מסגרת מסוימת ולהישאר בה. לא נראה לי שהדר גלרון מכירה את ג'וס ווידון, אבל גם היא דיברה על עולם דמיון עשיר, ואיך שהוא עלול להיתפס בעיני אחרים.

היא נולדה וגדלה באנגליה, וכשהיתה בכיתה ב' המורה רשמה ארבעה נושאים על הלוח וביקשה לבחור אחד מהם ולכתוב עליו חיבור. הדר (אז נורית) חשבה שכל הארבעה משמימים ומשעממים וכתבה סיפור על קבצן שפגשה יום קודם. ביום החזרת החיבורים היא ציפתה שהמורה תהלל ותשבח את החיבור שכתבה ואת היצירתיות והמקוריות שגילתה, ואולי אפילו תבקש ממנה לקרוא אותו מול כל הכיתה, אך תחת זאת, היא אמרה: "כתבתי ארבעה נושאים על הלוח ורק תלמידה אחת החליטה שהיא כותבת על נושא חמישי". היא קרעה את החיבור שלה מול כולם ושלחה אותה אל המנהל. מזל שלא כולם כמו המורה הזו, כי המנהל ניגב את דמעותיה, נתן לה אורנג'דה, הדביק את החיבור שלה בנייר דבק ונתן לה יד וליווה אותה בחזרה לכיתה.

תארו לכם שלא היו בעולם האנשים האלה שמסרבים להיכנס לטור לובשי האפור (לפני כמה שנים, כשהתחלתי לקרוא את הפאנפיקים הראשונים שלי, למדתי מילה חדשה – drab, שהתייחסה לבגדים אפורים, אחידים וחסרי ייחוד שלבשה קבוצה שפרטיה היו אמורים להיות זהים אחד לשני), שהולכים בתלם וחיים את חייהם בדיוק כפי שמצפים מהם, על המילימטר.

הדר היתה ילדה חולמנית שבראה לה עולמות משל עצמה והתנתקה מהמציאות, כשזו שעממה אותה. הבלבול בין הדמיון למציאות התבטא בכך שאותה ילדה קטנה היתה בטוחה שהיא יכולה להיות כל מה שתרצה כשתהיה גדולה: כמו הבחור השחור שגר בשכנות, הפקיסטני מהמכולת ואפילו רב עם זקן ארוך.

בגיל 13 קראה המורה להוריה והודיעה להם חגיגית שמהילדה הזו כבר לא ייצא כלום.

כחצי שנה לאחר מכן עלתה כל המשפחה ארצה והדר החליטה שהיא הולכת לנצל את ההזדמנות של שינוי הסביבה והפוטנציאל לטאבולה ראסה ולשנות את התדמית שלה בעיני אחרים. היא גילתה שכשאת משתנה מבפנים, גם העולם החיצוני מתייחס אלייך אחרת.

מאז היא מעידה על עצמה שהיא בודקת גבולות. היא שינתה את שמה כחלק מ"תיקון שם", היא הפסיקה להיות דתייה אך גילתה את האמונה (לדבריה, היום היא ביחסים הרבה יותר טובים עם אלוהים), היא מנסה כל הזדמנות שנקרית על דרכה.

היום היא כבר מבינה שיש מגבלות שמטילים עלינו הטבע והביולוגיה. היא לא יכולה לשנות את צבע עורה או לגדל זקן, אבל היא מבינה שמגבלות אחרות הן מגבלות שמטילות עלינו המשפחה והחברה, ובכל זאת זה איננו סותר את חופש הבחירה שלנו להיות באמת מה שנרצה.

ניגשתי אליה לאחר ההרצאה ושאלתי אותה אם יש לה אתר אינטרנט או בלוג או מקום שיש בו אפשרות לדו שיח. היא אמרה שלא אבל נתנה לי את כתובת האימייל שלה. הבטתי על הפנים שלה וחיפשתי רמז למחשבה שאני סטוקרית מוזרה או אחת מהעדר הזה שמתנפל על ידוענים בציבור, אבל לא זיהיתי שום דבר כזה. בכל זאת, אין לי אומץ לכתוב לה. מה אני יכולה להגיד לה? שהיא ריגשה אותי? שהיו דברים שהיא אמרה שצמררו אותי? שבחלק מההרצאה שלה היא דיברה עלי?